מוזיקת המקרה

הרבה מאד קורה בספרו החדש של פול אוסטר, "שגיונות ברוקלין". המספר, יהודי מזדקן בשם נתן גלאס, שרד זה עתה סבב מתיש של טיפולי כימותרפיה; הוא חוזר למכורתו ברוקלין כשעננת המחלה עוד תלויה מעל ראשו והוא מחפש מקום להתכרבל בו ולמות לאיטו. גופו צמוק מהמלחמה בגידול, אשתו עוזבת אותו אחרי שלושים ומשהו שנים לא-מאושרות ובתו מתנכרת לו. כיוון שכך, יודע הקורא המנוסה, העניינים יכולים רק להשתפר.

והם אכן משתפרים. במקרה, והמקרה ידו בכל אצל אוסטר, נתקל נתן בטום, אחיינו האהוב. טום זה היה עילוי אקדמאי שהדוקטורט שלו שבר אותו נפשית והוא ברח לניו-יורק ונעשה נהג-מונית מוזנח וכבוי, ואחר-כך זבן בחנות לספרים נדירים של מלכה ססגונית בשם הארי ברייטמן. המפגש עם טום והארי כאילו קורע צוהר בבועתו של נתן והוא נשאב בחזרה אל החיים.

ברוקלין מטיחה בפניו של נתן ערב-רב של דמויות צבעוניות ומושכות-לב: ננסי מזוצ'לי, האם הכי יפה בברוקלין; רופוס, נשא איידס וקופאי בימות חול שנהפך בשבתות, כאילו מדובר במעשייה של אובידיוס, לטינה הוט, התגלמות האידיאל הנשי; ולוסי, בתה בת התשע של אורורה, היא אחותו של טום, המופיעה יום אחד על מפתן דלתו, אפופה בנדר שתיקה ובקסם השמור לילדות בנות תשע בלבד.

מכרים חדשים-ישנים אלה שואבים את טום ונתן למערבולת של הרפתקאות. 296 דפיו הצנומים של הספר טומנים בחובם יצירות אמנות מזויפות, בעלים היספאניים קנאים, צאצאים מטורפים, רומן לסבי, פונדמנטליסטים רכי-מבע וכמרים חרמנים, כוכבות פורנו ומורות של כיתה ד'. שלל טיפוסים נעים אל תוך ומחוץ לחייהם של טום ונתן; חלקם הופכים למרכיב חשוב, לפעמים חיוני, בחייהם, ואילו אחרים עולים על הבמה, מבצעים את הרפליקה שלהם, קדים קמעה ונעלמים ללא שוב. הקצב, על כל פנים, מסחרר.

"שגיונות ברוקלין" מתנהג כמעין אגדה, אולי אגדה אורבנית. סיפורנו מתחיל בנקודת שפל בחייהם של נתן וטום: הם מותשים, לא נאהבים ובודדים. אולם כל מפגש, כל אנקדוטה, כל תעלול וכל הרפתקאה, מחזקים את הדוד והאחיין, מפשירים אותם, מחזירים להם את הצבע ללחיים ואת הכוח למותניים, כאילו עסקינן בשיר של דסטני'ז צ'יילד. אמנם הם נתקלים במכשולים לרוב – מאהבים בוגדניים, נוכלים חורשי מזימות, אנשי דת מופרעים, מחלות, שתיקות, צעקות ועוד היד נטויה – אך שום אסון מהאסונות שמתרגשים עליהם יכול להיחשב כקטסטרופה אמיתית, מהסוג שמצניח את זרם העלילה במורד מפל תלול. נהפוך הוא, האסונות של פול שפירים ומווזלנים (לשון ווזלין): יותר משהם נוגחים בעוצמה אדישה בגיבורינו, כפי שחדשות רעות נוהגות מחוץ לספרים, הם מספקים לנו הזדמנות נוספת ללמוד לקח ולרכוש חברים חדשים.

אוסטר הוא מספר סיפורים בחסד, אך ב"שגיונות ברוקלין", המעלה הזו מתגלה כחרב פיפיות: במקום שלדמויות יהיו סיפורי-חיים מרתקים, הדמויות משתרכות, כאילו היו בנות-לוויה ביישניות, מאחורי עלילות חייהן. בני האדם שמאכלסים את ברוקלין של אוסטר הם כמו אותם אצילים שהתחפשו לפשוטי העם; למראית עין, מדובר בפלבאים אותנטיים, עם הוורנקולרית העילגת של ניו-יורק, ועם חולשות כלל-אנושיות ודעות קדומות זעיר-בורגניות. אולם ככל שהקריאה מתקדמת, מתברר עד כמה הניב המקומי משויף בפיהן של דמויותנו, עד כמה נסלחות דעותיהן ועד כמה נעימות חולשותיהן. מכיוון שהגיבורים של "שגיונות ברוקלין" כול-כך מלוטשים, מכיוון שבאופן אירוני, כשזה נוגע לעיצוב הדמויות שלו אוסטר לא משאיר שום דבר ליד המקרה, הן נשארות יצירות קטנות ומושלמות מדי של מילים, מלאות פלא והדר וחסרות חיים.

אם מצרפים לאופטימיות הקוסמית של אוסטר את נטייתו ליצור דמויות מרתקות ומקסימות במחי קולמוס, הרי קיבלתם סוג של ספר מעשיות חסידי. ההקשר ההיסטורי-פוליטי שבו נפרשת העלילה מנהיר את הבחירות האסתטיות של אוסטר. "שגיונות ברוקלין" הוא התשובה הפרטית שלו, גלולת השמחה שהוא מציע לקוראיו כנגד אמריקה האחרת. הספר מתרחש על רקע בחירות 2000, ואוסטר אינו טורח להסוות את סלידתו מבוש ומהפנים – או שמא מהעורף האדום – של אמריקה שזה מייצג. ברוקלין של אוסטר, אם כן, היא אוטופיה לא מושלמת בעליל, מלאה ביצורים שונים ומשונים החיים יחדיו בדו-קיום מתוח (אבל מלבב בסופו של דבר). הנכונות של אנשי ברוקלין לקבל זה את זה, לאהוב זה את זה, היא הנוגדן שאוסטר מציב אל מול הקסנופוביה והיהירות של עידן בוש. אהבת האדם הסוחפת של אוסטר והיכולת הכמעט מאגית שלו לתרגם רגעים יומיומיים לאנקדוטות מבריקות הופכות את "שגיונות ברוקלין" לחווית קריאה מענגת במיוחד; מאידך גיסא, אותו גודש בלתי נלאה של אופטימיות ושמחת חיים גם משטיח את הספר משהו ושולל ממנו את הסיכוי להפך, באמת ובתמים, קרביים ולב.

בשורה אחת: ממתק ספרותי נפלא, אבל ממתקים זה לא אוכל.


"שגיונות ברוקלין", פול אוסטר. תרגמה: מיכל אלפון (הוצאת עם עובד)