תמיד היו - וכנראה שתמיד יהיו - העבריינים האלו שיושבים בטבעיות על הווייב הקליפורני, כמו גרגירים חמים על צלחת החומוס המועדפת עליכם. בילי דה קיד, איזי-אי, סנופ דוג, שוג נייט, טופאק שאקור ואחד, דה גיים, שקעקע על עצמו את רוב השמות שהוזכרו לעיל ולא יוותר עד שאמא שלכם תדע איך לבטא אותם כאילו הייתה אוריג'ינל ג'י (ועל הדרך תסכים כי דה גיים הוא באמת מה שהווסט צריך). ניימדרופינג הופך לכלי תעמולה יעיל כשחוזרים עליו עוד ועוד. אתם יודעים מה, אם מלכלכים על חלק מהשמות שהוזכרו, אשכרה אפשר לדפוק מזה קופות. בטח יותר גדולות מאלו שעושים הדילרים בקומפטון. את זה גיים יודע יותר טוב מכולם. לא סתם הוא רב עם כל העולם ואחותו ומוציא עליהם שיר דיס של 1000 תיבות. דה גיים הוא ראפר מ-א-ד מוגבל שחייב נושא לשיר עליו, אחרת הוא סתם מתחיל לזרוק רנדומלית שמות לאוויר. אז כן, הוא קבר את ג'י-יוניט קבורת מלכים ואת ראס-קאס קבורת חמור, אבל בכל זאת כשאתה בא לעשות אלבום שני והכוח היצירתי הגדול שלך לא לצדך יותר, אתה חייב להיות גדול יותר מכל ריבי ארגז החול של הבויז אין דה הוד. אתה חייב להגיד משהו.
יש ד"ר באולם?
ב-"The Documentary", אלבום הבכורה שלו, היו את הביטים הכי טובים של השנה. והיה את פיפטי בפזמונים והיה את דה גיים - הבטחה גדולה והימור של הדוקטור אשר התבררה כמישהו שרק מספר על עצמו ונעזר בכל איקון היפ הופ - בעצם בכל מה שטוב בהיפ הופ - כדי לספר על עצמו. מגוחך, אבל חביב לפרקים. למרות שהאדם הכי פחות נוכח בו היה האיש עצמו, התוצאה היתה מספיק טובה בשביל למכור כאמור, חמישה מליון הוט וואנס. הדברים לא השתנו יותר מדי ב- "Doctor's Advocate", החדש שלו שיצא לא מזמן. אפילו העטיפה אותה עטיפה רק בצבע אחר והביטים עדיין באנגרז אחד אחד. וגיים? גיים עדיין משחק עם הניימדרופינג שלו כמו ילד ברובה צעצוע. הוא פשוט לא יכול להפסיק לשמוע את קול הנפץ שזה משמיע. למרות היעדרותו הסופית של ד"ר דרה מהקרדיטים, הוא עדיין נותר הכוכב האמיתי גם באלבום השני של בן החסות לשעבר. וזה לא באשמתו, זה גיים שבחר באותיות ד.ר.ה כאורים ותומים, נקודת יציאה וסיום של כמעט כל משפט שני באלבום המאד מהנה הזה. באיזה פורום של הדז בקליפורניה היה למישהו את הזמן לספור כמה פעמים נשמע השם המפורש של הדוקטור הטוב. גיים דפק 142 שמות שונים של ראפרים ואלבומים. 41 פעמים הוקדשו רק לדרה. המלים "שיט איז רידיקלוס" סיימו את הפוסט הזה. וזה באמת מגוחך, אבל גם אחוש פ'אנקי. הרבה בזכות ג'. אר. רותם, המפיק של הווסט שעושה כאן את מה שדרה היה אמור לעשות. להיט אחד עם סנופ "California Vocation" ובלדת סול מושקעת עם בסטה ריימז, שנושאת את שם התקליט, כדי שגיים יוכל לשפוך את הלב בפני הדוקטור ולהתבכיין, שוב כמו אותו ילד שלקחו לו את האקדח. מרגש.
הביט הנכון לאדם הנכון
שאר המפיקים הם אותם חשודים מיידים המסתובבים יותר מדי זמן באותם מעגלי אלבומים סופר מושקעים. סקוט סטורץ' מתחיל להמאיס את עצמו עם כינורות הפזמון שלו ויוצא די פארש ב-"Let's Ride" שיהפוך ללהיט, קנייה ממחזר עוד סימפול ועוד כמה שורות ב-"Wouldn't Get Far". פייר, נשבר הזין מהפרצוף תחת היהיר הזה. ואפרופו להימאס, וויל.איי.אם - הכוכב של 2006 - מביא כאן את הביט המסחרי הטוב ביותר שלו, שכולו הומאז' לימים הפרועים של "הכרוניק". סוויס ביטס מפניק את האלבום עם ביט רוצח "Scream on em" שכולו זהב. ג'אסט בלייז נותן את המילה האחרונה ועושה את זה כמו מנייק עם "Why You Hate The Game". השיר האחרון הוא דוגמה מובהקת למה קורה שהביט הנכון נופל על האיש הנכון. והכוונה לנאס שמתארח כן. נאסטי נאס, עוד שנייה עם אלבום ראשון בדף ג'אם, לוקח את דה גיים לסיור מודרך בלינגו האנגלי, וראו זה פלא, פתאום דה גיים מתחיל לדבר לעניין וסוגר את האלבום שלו כמו שצריך. בבום.
תכלס, זה יכל להישמע הרבה יותר גרוע. באמת. אני חושב שגם האיש עצמו, בניגוד לכל מה שהוא אומר, יודע שהוא עדיין לא מסוגל להביא קלאסיקה כי הוא כל הזמן מצטט כאלו של אחרים. יש מצב שהיא תגיע באלבום הבא ויש מצב שהיא לא תגיע בכלל. העיקר שסנופ הוציא אלבום חדש, עליו תמיד אפשר לסמוך.
דה גיים, "Doctor's Advocate" (הליקון)