קונגלומרט

ממש לקראת סיום הספר מעלה הגיבורה לורן הרטקה מיצג אמנותי ביזארי למהדרין של החלפת זהויות בשם "זמן הגוף", שלקראתו שינתה את עצמה כליל - היא הלבינה את עורה, היא חתכה את שערה והיא רזתה באופן קיצוני. הרטקה רוצה "שהקהל שלה יחוש שהזמן חולף, דרך הקרביים, בכאב אפילו". את המיצג מלווים צלילים של מזכירה אלקטרונית וקטע וידאו חי של אוטוסטרדה נטושה בפינלנד. תחילה היא אשה יפנית עתיקת יומין שמבצעת תנועות מסוגננות, בשלב אחר היא אשת עסקים שחוזרת בלופ אינסופי על תנועות של קריאת השעה ועצירת מונית, ולבסוף היא גבר מעורטל עם ליקויי דיבור חריפים שמנסה לתקשר עם הקהל. והקהל, חלקו מתבאס והולך באמצע. אולם אז כותב דלילו: "הם הפסידו את הקטע המוצלח ביותר".

אני בוחן את דמותה של לורן הרטקה ואני חושב שאני יכול להבין משהו על דון דלילו של היום. קשה לחשוב על מישהו שאמר את דברו במהלך הרבע האחרון של המאה העשרים בצורה מקיפה יותר מאשר דלילו. קשה לחשוב על סופר שניסח את מצבו של האדם בתוך האורבניות המודרנית באופן טוטאלי יותר מאשר דלילו. למעשה, קשה לחשוב על מישהו שהיה מכונס יותר בהגדרתו מאשר דלילו. כמו מותג. כמו מיתוס. ומותגים ומיתוסים הם חומרים שנעים חופשי-חופשי בתוך עבודת הבריאה של הכותב הענק הזה, שהחליט ככל הנראה לטפס אל מעל המיתוס. אז הוא לוקח פנייה חדה באמצע החיים שלו וכותב סיפור קאמרי צנוע בשם "אמנית הגוף" (הוצאות זמורה-ביתן וכנרת), שלא דומה לשום דבר קודם. במרכזו של הסיפור תודעתה העילגת של לורן, "אמנית גוף שמנסה להיפטר מהגוף". בספר הזה דלילו הוא אמן מילים שמנסה להיפטר מהמילים.

לורן מאבדת יום בהיר אחד את בעלה ריי רובלס, קולנוען מזדקן שעוזב את בית העץ שלהם על החוף ונוסע לניו יורק בשביל לשים קץ לחייו בלא שום התרעה מוקדמת. בשובה אל הבית מגלה לורן אדם - אותו תכנה בהמשך מר טאטל - שמזה זמן חלק איתם את הבית ללא ידיעתם. רק שהאדם הזה אינו בדיוק יצור תבוני במובן שבו נתפס יצור תבוני. לא ברור בתחומו של איזה מימד הוא מעביר את ימיו כי לתקשר עם בני אדם אינו יודע, ואילו פעולתו היחידה ממנה ניזונה לורן היא חיקוי קולו ומשפטיו של ריי, להם הקשיב ממקום היחבאו, ובכללם דבריו מהיום האחרון לחייהם המשותפים. ובזאת תם הנראטיב. תהפכו ותהפכו ולא תמצאו. היריעה נפרשת מעתה כולה לשמיעת קולה הפנימי המופשט לחלוטין של אמנית הגוף, שמנסה להתמודד עם קיומו של החפץ החדש בחייה. האם הוא יציר דמיונה? האם זהו ריי בפוזיציה אחרת? האם זהו אשנב למקום רחוק? האם זה בכלל עניין ספיריטואלי? לדלילו הפתרונים.

איני משוכנע שהצלחתי לרדת לסוף דעתו של דלילו. זה קצת הזכיר לי את הפרוזה של בורחס, במובן שאתה אף פעם לא יכול להיות משוכנע לגמרי שהבנת את כל המהלכים שלה. ועם זאת דלילו אינו סופר שמסתפק בשאילת שאלות. המסורת הסיפורית שלו היא דרך אלגנטית להעביר את כובד דעתנותו. כך שמתוך הקקופוניה הטקסטואלית המכוונת שבסיפור, המורכבת מעילגותו של טאטל, עילגות מחשבתה של לורן, צלצולי טלפון ללא מענה, ציוצי צפורים, איוושת הרוח ורעש הגלים, מזדככת בראשה של לורן מנגינה רעיונית פרטית הסובבת סביב תפיסת הזמן של האדם וברורה רק לה. היא מבינה שציר הזמן מכתיב לה שינויים פנימיים בלתי רצוניים, כופה עליה זהויות. ואם בתחילת הדרך היא מכירה את כוליותה, בסופה יוצא שהיא מאמצת קול אחר, את קולו של מר טאטל - בין אם במיצג ובין אם בחיים - בו היא מזהה כוח ש"פורץ את גבולות האנושי".

דלילו פוסח ב"אמנית הגוף" במידה מסוימת מעל השפה הלשונית ומתווך את שפת הגוף. לגבי השאלה האם מי שפסח מעל הספר "הפסיד את הקטע המוצלח ביותר" של דלילו - אתם יודעים, כנראה שרק הזמן יגיד.