וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אוכל מהיר, חיים גנובים

רותם דנון

8.12.2006 / 8:34

"פאסט פוד" הוא אינדי שמתריס ברוגע נגד תעשיית המזון המהיר בארה"ב. רותם דנון יתנזר לפחות שבוע ממקדונלדס

מכירים את דוכני הרחוב של עמותת "אנונימוס"? אותם צעירים נלהבים, שעומדים עם טלויזיית 19 אינץ' עליה מוקרנים ברצף קטעים מדממים של שחיטת חיות בבתי מטבחיים, וכל זה כדי לבקש מאיתנו לחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה בה נגדיל בשקל תשעים? סרטו החדש של ריצ'רד לינקלייטר, "פאסט פוד" (Fast Food nation) המבוסס על ספר באותו השם של אריק שלוסר, הוא כמו המחזה דרמטית לאקספוזיציה העזה של אנשי "אנונימוס".

יותר מזה, זוכרים את הפראזה "אף חיה לא נפגעה במהלך צילומי הסרט"? כאן לא תמצאו אותה. סופו של "פאסט פוד" הוא מסע אמיתי בבית המטבחיים של מפעל לייצור בשר לרשתות מזון, בתיעוד מחריד של הפרות, מוכנסות, מומתות, מופשטות מעורן ומבותרות, כשלאחר מכן מקצינה הצרמוניה על המסך עם תיעוד הפרדת המעיים והקיבות מהבשר, אותה הפרדה שעליה מושתת הסיפור של "פאסט פוד". בסצינה זו מככבות לא רק הפרות, החוליות האחרונות בשרשרת המזון הקצרצרה שבין האדם לטבע, אלא גם דמותה של סילביה (קטלינה סנדינו מורנו), המייצגת בעלילה – וגם במציאות – את החוליה האחרונה בשרשרת המזון האנושית באמריקה: מהגרת לא-חוקית ממקסיקו שנאלצת לוותר על חלומותיה ולהתפרנס באותו מרחץ דמים, בו כמה ימים קודם ספג בעלה פציעה אנושה, בשל תנאי עבודה עלובים.

"פאסט פוד" משלב כמה עלילות משנה ודמויות רבות, המפרקות למעשה לגורמים את אותם 5 דולרים, מחירה הממוצע של ארוחת הג'אנק הקרובה לביתך: מנהל שיווק ברשת המבורגרים, הנוסע לקולורדו לבדוק דיווחים על צואה בבשר הטחון; מקסיקנים קשי-יום, המועסקים במפעל המייצר את הבשר; מנהל עבודה בהמי במפעל שמספק למקסיקנים סמים ומנצל את נשותיהם מינית; נערים ב'קודי', עיירה סמוכה למפעל (ואולי שם 'קוד' לכל מקום קטן במערב התיכון) המאכלסת בעיקר אמריקאים מהמעמד הנמוך, שהעדנה בחייהם היא פתיחת עוד סניף של וול-מארט או מקדונלדס. כולם יחד הם היצרנים, הצרכנים, המשווקים ואולי אפילו המאמינים, באחת מהתעשיות שמסמלות באופן מושלם את פניה של ארצות הברית - את כלכלתה הדורסת ותרבותה המהונדסת.

ליטל מיסטר לינקלייטר

סגנון הסיפור של לינקלייטר מזכיר יותר מכל את סרטו של פול גרינגראס, "טיסה 93", שיצא השנה. "פאסט פוד" משוחק בפשטות, מצולם באופן כמעט תיעודי ונמנע מטונים אובר-דרמטיים, מתוך אמונה שהסיפור והנושא חזקים מספיק ואינם מצריכים גניבת פוקוס לטובת טריקים קולנועיים. גם העובדה ששורה מכובדת של שחקנים מוכרים מופיעה בו (גרג קיניר, איתן הוק, פטרישה ארקט, כריס כריסטופרסון, וילמר ואלדרמה, קטלינה סנדינו מורנו, לואיס גוזמן ואפילו הופעות אורח של ברוס ויליס אבריל לאבין) – לא מפריעה לזרימה הזו לרגע. הופעתם של אותם שחקנים, שבאו כמעט בהתנדבות, מבטאת את הבריחה המוצלחת של לינקלייטר מהמיינסטרים ההוליוודי, בו ביקר עם "רוק בבית הספר". נזכיר רק שהשנה הוא הוציא גם את A Scanner darkly, קונטרה אמיתית גם למיינסטרים של עולם האנימציה.

שניים מהשחקנים כאן (קיניר ופול דאנו) הופיעו בסרט אינדי אחר שיצא לא מכבר, "ליטל מיס סאנשיין". ההקבלה בין שני הסרטים, למרות החיבה הגדולה שלי לאחרון, מדגישה את אחד מתפקידיו הגדולים ביותר של האינדי. "ליטל מיס סאנשיין" מהנה לכל אורכו, מתריס נגד תעשיית תחרויות היופי לילדים אך חוטא ב"סוף הוליוודי", מתקתק וקצת מעצבן. על הסוף של "פאסט פוד" הרחבתי למעלה, ואין צורך לפרט שוב. נכון, סרטו של לינקלייטר רחוק מאוד משלמות. הוא מתקשה לנווט בין האנסמבל הרחב, לרגעים הוא מפוהק, ואולי לא מהודק מספיק, אבל הוא אמירה תרבותית מספיק חשובה כדי להוציא עליה 35 שקלים, שזה בדיוק אותו מחיר שלא תוציאו אחר כך לפחות שבוע על ארוחה מוגדלת במקדונלדס. באחריות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully