אם תרצו אין זו אגדה

בדיוק כמו שלדרבי חוקים משלו והכדור הוא עגול, היום כבר ברור שבטלנובלה או דרמה על כדורגל – ו"אגדת דשא" היא בראש ובראשונה דרמה על כדורגל ותו לא – יפוצצו אותנו בפרק הראשון עם בגידה שתנעץ בנו סכין בלב, כמיטב המסורת, בלי לבנות מתח מיני לאורך חצי עונה. בסקס של אינסטנט.

דניאלה וירצר, לוהטת וצולעת, מקבלת את מה שהיא רוצה מהערס הפואטי סמי הורי. לא כל כך לוהט, האמת, אבל יש וולה לחיבורים, רק רשת. כמו לירז צ'רכי ב"האלופה", כמו קמרון דיאז ב"יום ראשון הגדול" של אוליבר סטון, הדמות הדומיננטית היא בחורה (וירצר), יורשת הקבוצה והיא נתקלת בקשיים, תככים, אהבות, אכזבות ובגידות – אין גבול לדמיון, אה? ועם זה התסריטאי גל פרידמן יוצא לקרב.

לפרידמן, מי שהביא לכם טעימה מעולמה של הפיצה למשך 270 פרקים ב'אהבה מעבר לפינה', קשה קצת להשתחרר מהסממנים הטלנובליים. ועדיין, מבחינת איכות צילום, בימוי וכתיבה, יהיה זה עוול להשוות את אגדת דשא ל"האלופה", הן מבחינת הפנייה לקהל היעד והניסיון לגבש אופי ושפה משלה.

אמנם מוקדם לקבוע אחרי פרק אחד אם "אגדת דשא" תיחקק בפנתיאון היצירות לצד "שבתות וחגים" ו"בטיפול", או תסלול את הדרך לשם נרדף ל"פיק אפ", אבל אפשר לומר שאחרי סצנת ההתפטרות של וירצר והחבר ממשרד עורכי הדין בפרק הראשון, פרידמן לא נגמל עדיין מהתנועה ללא כדור על הקו הדק שבין הגזמה סבונית לבין ניסיון ליצור הבזקים קומיים.

אם פרידמן המשיך באותו קו גם ביתר הפרקים, מצבנו סביר ונצטרך לתת צ'אנס לעוד שניים-שלושה פרקים עד שנחרוץ את גורל הסדרה, ובסופו של יום, הדרמה תקום ותיפול על השחקנים. וכאן יש בעיה לא פשוטה, מכיוון שהליהוק די בנאלי, נטול הפתעות ואמירות מרתקות. סמי הורי ערס כהרגלו בקודש, אורי גבריאל מפגין כתמיד שיק מאפיונרי, דפנה דקל לא משדרת הרבה מעבר לתזכורת חיה לקלטות ילדים, ורק החזה של דניאלה וירצר מתפקד היטב אחרי שזרוע דשא שהופך את המשטח לאיכותי יותר.

בין האיכות של גבריאל, הניסיון של הורי והמתיקות-שטניות הווירצרית, קשה לראות מישהו אחר שלוקח את הכדור לדריבל ומסבסב את הצופה במבצע אישי יוצא דופן, כדי להשאיר זיכרון כמו היד של מראדונה, היעף של מרקו ואן באסטן, ולצערכם אפילו לא דרדלה של ברוך דגו.

"אגדת דשא", ימי חמישי, 21:00, ערוץ 10.