חברת בת

ענת וקסמן התארחה ב-2004 בתכנית "סדנה למשחק" בערוץ 8 – התכנית היתה אז למעשה הגירסה המקומית ל"סטודיו למשחק" האהובה; תכנית שלמה – שחקן אחד. בסיום כל תכנית ביקשו התלמידים לבצע עם השחקן המתארח סצנה אותה שיחק בעבר. במקרה של וקסמן, שחקנית ותיקה ומוערכת בתיאטרון הישראלי, ביקשו התלמידות בקהל לבצע איתה קטע מתוך ההצגה "חברות הכי טובות" – הסצנה בה מגלות הבנות הבוגרות שללי חברתן אינה מסוגלת לבצע את המעשה האוראלי, או אם להיצמד למקור, לא מוצצת.

איכשהו גם אני, שבמבחן העצמי "האם את חובבת תיאטרון", הייתי נכנסת ללא ספק לרובריקה השניה (מחבבת, אבל לא בטרפה), זכרתי מההצגה את הקטע הזה, אבל כנראה שבגלל סיבה אחרת לגמרי. אצלי זה יותר הזיכרון של עצמי יושבת באולם, שומעת את קהל וועדי העובדים גועה בצחוק כל אימת שהשחקניות על הבמה נוקבות באחת ההטיות של השורש מ.צ.צ, ומצטנפת במקום במבוכה. הסצנה הזאת היתה אולי הדבר הכי קרוב למופע של מאיר רמז.

איכשהו, הזוועה הזאת לא חודרת את המסך הקטן. הפרק השני של העיבוד הטלוויזיוני של המחזה שודר אתמול ב-HOT. הסצנה המדוברת עוברת שם כמו שצריך: קטנה, חמימה, מעלה חיוך. זו לא העובדה שבעידן פוסט "סקס והעיר הגדולה" אנחנו כבר חסינים יותר וחרמנים יותר, זה לא שכבר ראינו ושמענו הכל, זה לא החיך שנהיה פחות אנין, זה רק המקום הזה, יש שיגידו הנדיר, שבו הטלוויזיה מנצחת את התיאטרון. השחקניות פחות לוחצות, ואין את הקהל מסביבך שיגעה בצחוק. אינטימיות.

הסצנה הזו היא רק המשל. רוב הזמן העיבוד הטלוויזיוני, עושה ל"חברות הכי טובות" רק טוב. הוא הופך את המחזה קליל ונעים, אם כי לא נטול בעיות. וזו הקשה מכולן היא אולי הפער הלא יתואר בין השחקניות הצעירות לשחקניות המבוגרות. שרה פון שוורצה, קרן מור וענת וקסמן עובדות על המסך כמו אנסמבל משופשף ומהוקצע, הן בתוך הדמויות כל כך הרבה זמן וזה ניכר, בגרסה הטלוויזיונית הן מצליחות להוציא מהדמויות עוד דברים שלא נראו על הבמה.

במקרה של שלוש השחקניות האחרות, המצב כבר פחות הרמוני. ניכר שהשלישייה הורכבה לצורכי ההפקה הטלוויזיונית ומשהו בעסק לא עובד. הדמויות של ללי – שירה קצנלנבוגן, סופי – שרון דנון ותרצה – ליאת הרלב, הן שטוחות ופלקטיות. כאילו הבנו: רעה, חסרת חוט שידרה, וזו מהאו"ם. עכשיו בואו ננסה לפתח את זה אולי? וזה הכי בולט בצילומי החוץ בפריס. העיר הכי פוטוגנית בעולם נראית תחילה, בסצנות של הבנות הצעירות, כמו ראשון לציון במקרה הטוב, ואילו כשהשחקניות הבוגרות מבקרות בה היא הופכת להיות למה שהיא: מהממת, רומנטית, הורסת.

אכן, ככל שהמיני סידרה מתקדמת ואת המסך תופסות בעיקר וקסמן, מור ופון שוורצה – הסדרה רק הולכת ומשתפרת, מה שאומר שבשבוע הבא יש למה לצפות. הפרק השלישי, שחלקים ממנו כלל לא הופיעו בהצגה המקורית ונכתבו במיוחד, הוא הטוב והמרגש מכולם ולשם שינוי שרה פון שוורצה גם תדבר יותר ממשפט, אז מי צריך יותר.