העברית

    כותרת יותר מדי מתחכמת לביקורת על שתי יציאות רוק ישראליות חדשות: אור בורשטיין וצוקי. שרון אריאלי בצוק העטים

    שרון אריאלי

    באנו חושך לגרש

    זוג העפרונות על עטיפת אלבומו החדש של אור בורשטיין התעקמו בגלל שמש נובמבר האכזרית של ישראל. הם מנסים להשאיר חותם, לכתוב פסקה בדפי ההיסטוריה – אבל אלו הם עפרונות מחיקים, שייעלמו עם הגשם הראשון. בורשטיין הוא אמן מתוחכם, המנסה לפרוץ את מעגל האנונימיות – אך למרות האלבום היפה שיצר, הוא לא יצליח גם הפעם.

    בורשטיין הוא עוד ייצוא מוצלח מהפס הדינמי של הלייבל "אק-דק". אחרי שהוציא לפני כמעט כשנתיים את מרחץ הדמים האייטיזי של להקת "נערי הפוסטר", מנסה בורשטיין לצאת מחוץ לעצמי-הישן שלו ב"יחד נטייל לאבדון". לזכותו ייאמר, שהוא משמר קו אחד משותף בין תדמית הפוסטר הישנה שלו לזו החדשה – הוא מקפיד ליצור ללא הקשר פוליטי, חברתי – אופף את עצמו כל פעם בבועה אחרת.

    באלבום החדש הוא מנסה לטפל בחיידקים מדבקים כמו השפעות של "יאזו" בעזרת נוגדנים משנת 2021. במקום בועת שנות השמונים, ממנה יצר עד עכשיו ושנדמתה לעתים כפארסה משעשעת, הוא רוקם באלבום החדש בועה חדשה, עתידנית אבל ילדותית. הפיתרון היחיד שבורשטיין מוצא כדי להתעלם מהסביבה שלו - אייטיז כושל, מדינה כושלת, קבוצות כדורגל כושלות - הוא החזרה לאזור הלא מסוכן של הילדות.

    בורשטיין מאמץ אלמנטים אלקטרונים מינימליסטים ופשוטים, ומצייר עולם עייף מדימויים. שמות הקטעים הזויים ודוקרים, המוזיקה רוקדת עם רגליים שמאליות, כי בסופו של דבר בורשטיין מחפש את הנאיביות, בין אם זה בקולות תינוקיים או במוזיקה מתיילדת. זהו כמובן פיתרון תל אביבי מצוי, ובוודאי רצוי כשהוא לא מחייב את המאזין לשמוע הרבה מילים ומניפסטים צווחניים.

    אבל בתרבות הישראלית, אלו שמנסים לברוח מחוץ להקשר אולי עושים זאת נפלא וברגישות, אבל בסופו של דבר, הם גרים עם אמא שלהם עד גיל 30 וקונים חלב יחד עם העוזר של נינט טייב. "יחד נטייל לאבדון" לא מבוסס על "desire" של בוב דילן, ולכן הוא כנראה לעולם לא יראה את אור היום של השמש הישראלית, אבל הוא אלבום אלקטרו-לירי רגיש ומרתק, ניסיון פשוט ואמיץ לשרטט בעיפרון עקום מסכי טלוויזיה אילמים שמושפעים מפור-טט. אולי דוד גרוסמן לא יבסס עליו את נאומו המונומנטלי הבא, אבל בספר "הלכנו ללבונטין 7 והשלום לא בא", יהיה לו וללייבל המצוין "אק-דק" מקום של כבוד.

    אור בורשטיין, "יחד נטייל לאבדון", "אק-דק".

    טוב לדעת (מקודם)

    בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

    לכתבה המלאה

    צוקי עובדה

    מי שיוכל להסביר לאור בורשטיין קצת יותר על הימלטות מההקשר הפוליטי-ישראלי, הוא יוצר האינדי הוותיק צוקי. כמו סופרמן של פיצ'פורק, צוקי ביום הוא היזהר אשדות של המוזיקה הים תיכונית, ובלילה הוא יוצר שהולך לישון עם וינילים של neu!. מי ששומע את המוזיקה שלו, יידהם לדעת שביום-יום הוא האיש שמשפר את הסאונד של אבי ביטר הבא. צוקי מצליח להשיג הישג נדיר באינדי הישראלי: יציבות. הלהקה היחידה שמזכירה את קצב האלבומים של צוקי היא אתניקס. כנראה שזה מה שמובטח בגן עדן של האמנות למי שיפיק אומנים ים-תיכוניים. הוא מקפיד, כמעט מדי שנה, להוציא אלבום חדש אותו הוא כותב, מלחין, מנגן, מפיק ואף מכין קפה בעצמו.

    "Acid Rain Songs", אלבומו השביעי במספר של צוקי, הוא סוג של ניצחון על המסגרות המדכאות בהן צוקי כלוא לצרכי פרנסה. הוא משלב באופן מבריק בין הגיטרה של ניק דרייק לאפקטים פשוטים ממחשב, שרוב המוזיקאים הישראלים היו פוסלים בטענת "באמש'ך למי יש כוח לזה, איפה יזהר אשדות האמיתי?"

    צוקי, בנוסף לכל אלו, כותב מצוין באנגלית, וגם זה סוג של חידוש באינדי הישראלי. באלבום הנוכחי אין כמעט קטעים אינסטרומנטליים (המרובים באלבומיו הקודמים), כך שמשקלן של המילים מכריע יותר. חבל שכהרגלו, צוקי מעדיף הפקה סמיכה ואפלולית על פני הדגשת קולו העמוק והמעט-מעושן, שמזכיר קצת את פיטר מרפי.

    האלמנט החשוב והמשותף לבורשטיין וצוקי הוא העובדה שהם לא שוחים נגד הזרם, הם מרחפים מעליו. המציאות ממנה הם יוצאים יום-יום מתנגשת חזיתית עם הכנפיים שלהם, אך לא מפריעה להם לעוף - ומהתאונה הזאת לא תהיה הפיכה חברתית, אבל יהיה יופי של חומר לזמזום בדרך למכולת.

    Tsuky, "acid rain songs" , הוצאה עצמית.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully