המוזיקה בעידן השעתוק הטכני

יום שישי בערב, כל בית ישראל מול הטלוויזיה. בשקט בשקט, משק כנפי ההיסטוריה נשמע בקול חרישי. ולא, למרות שהמפכ"ל קראדי יטען אחרת, הכוונה היא לא למצג ראווה הזוי שמשטרה כושלת דאגה לפמפם (כן, זה עושה את הכל בסדר, נכון?) – אלא לאחת מהמכירות הפומביות המעניינות של השנים האחרונות, שאמנם הסתיימה בשישי האחרון – אבל רוחב היריעה שהיא פורשת, המטען התרבותי שהיא נושאת עימה, היא עניין לחיים שלמים.

ARGUABLY THE RAREST & MOST IMPORTANT ROCK 'N' ROLL AND POP-ART ARTIFACT IN THE WORLD – כך הוכתר באי-ביי תקליט בן 40 שנה שמכיל (טא-טא-דאם) את ההקלטה הראשונה אי-פעם של להקת הוולווט אנדרגראונד. לא סתם "ראשונה", אלא ההקלטה שהיתה אמורה לצאת לשוק לפי דעתו של המפקד, האבא והאלוהים של הוולווטס (ושל התרבות המערבית, כפי שאנו מכירים אותה היום): אנדי וורהול.

מדובר כאן בחומרים ובשמות שמהם עשויים החלומות ושברי החלומות הכי גדולים של זמננו – וגם אם נימת הפאתוס הזו נשמעת מוגזמת, הרי ש-155,401 הדולרים ששילם הקונה המאושר, "מקדדי", עבור הפריט הלא-ייאמן הזה יכולים להסביר קצת את גודל ההתרגשות. תקליט הבכורה של הוולווט אנדרגראונד אולי נמכר בעת יציאתו לשוק ב-1967 בכמה אלפי עותקים ספורים, אבל אם לצטט את האמירה השחוקה של בריאן אינו בעניין, הרי שכל מי שקנה את אחד מאותם עותקים רץ חזרה הביתה כדי להקים להקת רוק משלו – עד כדי כך היה גדול הפלא.

אז איך מתחילים לסקור ברצינות פלא, בלי קריצות? לפעמים נדמה שבמקום לגשת אל הדבר האמיתי, רוטט בעטיפת הבננה האגדית שלו, הכי קל לרוץ להיוועץ בהמוני הרפרנסז שנשלחו אליו מאז יציאתו: אבל גם כאן, במה בוחרים קודם? ברגע שבו גיבור הספר "טריינספוטינג" מסביר שאין דבר נורא יותר עבור ג'אנקיז מלשמוע את מעבר הוויולה החורק של ג'ון קייל ב"הרואין"? מהביצוע של הקאובוי ג'אנקיז ל"סוויט ג'יין"? אורלי זילברשץ בנאי מבצעת את "פאם-פאטאל"? ברררר. רק שלושה אזכורים דאון דה רואד וכבר, ערפל כבד של שנות התשעים מערפל את הראייה.

אבל גם לחזור למקורות, לשנת 1966 שבה הוקלטו השירים בפעם הראשונה – גם זה לא צעד בכיוון הנכון. די אם נחשוב לרגע אחד על וורהול מקבל את ההודעה על "המחיר המטורף שמישהו מוכן לשלם עבור עותק מקורי" וחוטף התקף זעם, שמעיף את הפאה המוכספת לקצה השני של הפקטורי – הרי האיש נלחם כל חייו כדי להסביר לנו של"מקור" אין שום ערך, שאין דבר כזה שיש דבר כזה. כשאתה מוכר סקיצות של הגרסה שלך ל"סעודה האחרונה", לא סביר שתשמח לשמוע על כזו רומנטיזציה פושעת של פריט אמנות, ממש לא. אז ככה להגיע ולדרוך ברגל גסה על מורשתו של האמן?

העניינים הולכים ומסתבכים. יכול להיות שהזווית הנכונה ביותר לסקור את העסק היא זו של כאן ועכשיו, בלי בולשיט: הדיל במונחיו הכלכליים הפשוטים ביותר. אם כן, בשנת 2002 הזדמן וורן היל, צעיר קנדי בעל חנות תקליטים פצפונת, למכירת גראז' ברובע צ'לסי בניו יורק. תוך כמה דקות הוא יצא משם עם ויניל של הבלוזיסט לידבלי, אי.פי. שרוט של המודרן לאברז – והתקליט שלכבודו התכנסנו כאן היום, זה שעל עטיפתו המצ'וקמקת כתוב במפורש "The Velvet Underground – 25.4.66". על כל אחד מהם, כולל האחרון, הוא שילם 75 סנט.

כאן, במחיר הזה, שלקרוא לו "מצחיק" יהיה עלבון להומור האנושי, זה המקום לעצור ולשאול כמה שאלות רציניות, כמו שהחבר'ה של קראדי יודעים לעשות. איך התגלגל העותק ההיסטורי לתיבת התקליטים בגראז' בצ'לסי? מי היה אחראי למחירון? למה לעזאזל אף אחד לא הודיע לנו שהמכירה הזו מתקיימת? ואם הדולר ימשיך לרדת, האם יש סיכוי שנוכל לרכוש ממקדדי את העותק שלו?

כך או כך, מה שבטוח הוא שפתאום, כשנחזור ונאזין לעותק של "דה וולווט אנדרגראונד אנד ניקו", ניזכר ביותר מהקלישאות הידועות, על הזיהום האורבאני שחברי הוולווט הזריקו היישר לוורידים של ההיפים המחויכים ב"קיץ האהבה". האזנה חוזרת לתקליט עם הבננה הצהובה, השחוקה, תתרענן פתאום על ידי התקרית המשונה הזו, של מכירה פומבית שהיתה ונשכחה.

היופי ביצירת אמנות גדולה, בכך שאינה רק ממשיכה לשמור על ערכה לאורך זמן – אלא גם משתנה איתו, לפתע ינצנץ מתוך הפאוזות שבין השירים, וכדי לשתק את הפומפוזיות שבכל המעמד אפשר יהיה להיזכר בעוד ציטוט וורהולי, שחוק גם הוא: "אמן הוא מישהו שמייצר דברים שאנשים לא צריכים שיהיו להם, אבל שהוא – מסיבה כלשהיא – חושב שזה יהיה רעיון טוב לתת להם". וואלה? ספר את זה למקדדי.