הן ב"ספרות זולה" והן ב"כלבי אשמורת" שלף [[קוונטין טרנטינו]] מהעט שלו תסריט קצבי ושנון, עם דיאלוגים מבריקים וחדשניים, ושרבט סצנות אלימות להחריד. בכל זאת זכה אחד מהם להתעלמות מופגנת ורחבה והשני הפך אותו לכוכב הגדול של תקופתו (מה שהוביל, כמובן, להתעניינות מחודשת וראויה ב"כלבי"). ההבדל בין השניים הוא שב"כלבי אשמורת" האלימות היא מוצדקת וזוכה להסבר הגיוני גם אם אינו מתאים לתפיסת המוסר או לרמות הגועל של הצופה הממוצע. ב"ספרות זולה", לעומת זאת, אין שום הצדקה לאלימות, והדמויות שמאכלסות את המרקע עלולות למצוא את מותן בסיטואציה ביזארית לחלוטין, בעוד שדקה לפני כן הן שרדו מטח יריות שכוון לעברם. כך, באותה סצנה מיתולוגית, מתחמקים סמואל ל. ג'קסון וג'ון טרבולטה מכדורי אקדח, בעוד שהמשת"פ שלהם מקבל כדור ראש בגלל אבן בכביש בסצנה שאחריה. אין שום היגיון במוות שלו - וזה מה שעושה את זה לכל כך מצחיק. טרנטינו לא המציא את זה - הוא רק לקח את זה שישה צעדים קדימה.
יכול להיות שהטיימינג לוקה במקצת, אחרי שהתבשרנו על מקרה נוסף של אלימות מציאותית מאד שאין לה שום פשר (הרצח בקצרין), אבל טרנטינו זכה לעדנה הזו בגלל שאלימות מופרכת קורעת אותנו מצחוק. גם אם זה לא צחוק מתגלגל, וגם אם הצחוק מלווה בתחושת בחילה ורפלקס הקאה, יש מימד קומי באלימות הזו. הרי אם סצנת חיתוך האוזן ב"כלבי אשמורת", שבגרסתה הנוכחית לא משעשעת כלל, הייתה נכתבת כך שהגיבור היה מחליק על בננה, נופל לתוך בלנדר ענקי ומתערבל לו לעיסה בעוד שהאוזן שלו מתעופפת החוצה בסלואו-מושן, היינו צוחקים, ועוד איך (לפחות אני).
זה ההיגיון שעומד מאחורי קטעי האנימציה הקצרצרים של "[[ידידי העץ המאושרים]]", שערוץ יס 2, ערוץ הסרטים "הפרוע" של הלוויין, החל בשידורם כפילרים בין סרט לסרט. הרעיון פשוט ומבריק: האנימציה היא אנימציית פלאש חמודה ונעימה לעין, המוזיקה רכה וקיצית, הצבעים פסטליים ומתקתקים. במרכז הסרטונים עומדות חיות חמודות להפליא, שמרקם פרוותן כקטיפה ועיניהן עגולות ומבריקות, והן נקלעות מדי סרטון להתרחשויות מחרידות במהלכן ניטלים מהן חייהן ואיבריהן בצורה גראפית ומחרידה, פעם אחר פעם. כלומר, רק כדי לקום לתחייה בפרק הבא, ולהירצח שוב, על ידי חברותיהן, החמודות לא פחות, או להיהרג בידי כוחות טבע נוראיים.
הסרטונים האלו החלו כקוריוז אינטרנטי, אחד מיני רבים שניצלו את טכניקת הפלאש הקלה עד כדי גיחוך, אבל העולם רצה עוד ועוד. אחרי שאתר מסודר עלה, בו ניתן לצפות בכל האפיזודות המפלצתיות האלה (בהן החיות המתוקות האלה נשרפות על גריל המבורגרים, נחתכות לחתיכות קטנות ונוטפות דם, איבריהן נתלשים וכיוצא באלה), החלה גם הפצה מסודרת של DVD, והדרך לתהילה ולרשתות הטלוויזיה המוכרות הייתה קצרה.
אין דרך למצוא היגיון באלימות של ידידי העץ - העיקרון היחיד הוא פתיחה פסטורלית וידידותית להפליא, שהופכת למרחץ דמים תוך זמן קצר וללא שום סיבתיות מקשרת. רגע אחד החיות משתוללות להן בשלג, חופשיות, מאושרות וילדותיות, ורגע אחר כך, מסיבות אידיוטיות לחלוטין, הן הופכות לכתם אדום על פני הלבן הלבן ההוא. בדיוק כמו אותה נסיעה איטית ושמשית בכבישי לוס אנג'לס בסרטו של טרנטינו, שהופכת בשניה אחת את המכונית למרק מוח.
להרוג את הבראץ
מעטים הם המקרים שבהם חומרים אינטרנטיים זולגים לרשתות הטלוויזיה הממסדיות. יס לא באמת לוקחים סיכון, הם כבר רוכבים על גל ההצלחה בן ה-5 שנים לפחות של הסדרה ברשתות הטלוויזיה הזרות, ונהנים מתדמית חתרנית וצעירה מבלי באמת להוביל מהלך של שינוי הרגלי צפייה. אבל הרשתות האמריקאיות שזיהו את הפוטנציאל היו בעמדה אחרת לחלוטין; לא קשה לנחש שהאלימות הזו, שאין דרך להתמודד איתה או לבקר אותה כשהיא חלק מהרשת החברתית האנרכיסטית שקיימת ברשת (עדיין, למגינת לבם של ח"כים מסוימים), הופכת למושא תקיפותיהם של כל מיני מתחסדים חסרי חוש הומור כשהגיעה לפריים טיים.
הסיבה שהרשתות האלה, בהן גם MTV, עשו את המהלך המסוכן הזה, היא שאין הרבה דברים שמדברים אל לבו של קהל הצרכנים הגדול, בגילאי 12-30, כמו דם ודמעות חסרי היגיון שעטופים בצמר גפן. האהדה שלנו לעלילות כאלו חוצה גבולות של מדיה ושל טכניקת צילום. מהארדי, שלורל המגושם חובט בראשו עם קרש בחוסר תשומת לב, דרך וינסנט ווגה שנורה למוות אחרי חרבון בריא רק בגלל שהטוסטר קפץ והיישר אל בובות נעימות שקש שתייה או נורות חג מולד מהוות איום קטלני עליהן; מה שמדליק אותנו זה אלימות נוראה שמגיע מכיוון לא צפוי וצובעת את המסך באדום.