הגמלאים

פעם ת"א היתה עיר של חנויות קטנות, בדומה לערים אחרות בעולם. בשכונה הקטנטונת שלי היו כ- 10 מכולות בקומת הקרקע של בתי דירות. אני עוד זוכר שהיו שולחים אותי להביא לחם קימל מהמכולת של ברמן בפינה של רחוב שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים. במכולת היה דלפק רחב וארוך שמאחוריו עמד ברמן, שהיה מוציא עפרון מאחורי האוזן ורושם בכרטיסיה - 1 לחם קימל. באותו זמן, אני הבטתי על קופסאות הממתקים שעמדו על הדוכן ליד הקופה והתלבטתי אם כדאי לגנוב משהו כמו שראיתי שעושים הילדים בטלוויזיה שחור-לבן שהיתה לנו בבית. נדמה לי שאף פעם לא לקחתי כלום. הייתי ילד חננה. לפעמים שלחו אותי לחנות הסדקית של חיה בבן יהודה להביא כפתור או חוט תפירה בצבע ירוק, ותמיד הייתי חוזר עם הירוק הלא נכון. ובאמת, איך ילד בן 7 יכול לחזור עם הירוק הנכון? ברב המקרים, עד שהגעתי כבר שכחתי למה שלחו אותי, ובמקום להביא חוט ירוק הייתי מביא קילו מלפפונים מהירקן.

מה נשאר היום מכל זה? כמעט כלום. ברמן מת מזמן, ובמקום המכולת נפתחה חנות מזון לבעלי חיים שהפכה לבוטיק תספורות לפודלים. את חנות הסדקית החליפה חנות אלקטרוניקה שהפכה למזללת שווארמה. את כל החנויות הקטנות החליפו תאגידי ענק ורשתות שאצלן הכל תמיד 'חצי חינם'. "לחם ארז" החליף את הקימל, ואת ברמן עצמו החליף נוחי דנקנר. גם ראיתי שהוא כבר לא ממש משתמש באוזן בשביל העפרון.

ייתכן שילדי לא יידעו מהי מכולת או חנות סדקית, אבל אינני בטוח שזה כה נורא. הרי גם אני לא יודע לכבס בקיטור, לגדל תרנגולות בחצר ולאסוף תפוחי אדמה כמו שסבי וסבתי היו עושים.

העיר איננה מרכז מבקרים תיירותי שמציג איך חיו המקומיים בתקופות שונות. למזלנו, היא אורגניזם שעובר כל הזמן תהליכים אבולוציוניים דינאמיים. אחרת עד היום היינו נוסעים בדיזינגוף בדיליג'אנסים, לוקחים כינין נגד מלאריה, ושומעים תסכית של הכתבה הזו בטרנזיסטור. לכן אין צורך להתרפק בנוסטלגיה דביקה על התקופה ההיא.

מה שכן חשוב, זה לשמור על הצביון העירוני של חנויות קטנות ומשפחתיות ולבנות את המיתולוגיה העירונית שלנו. לא לתת לרשתות הגדולות של משפחות ההון השולטות במשק כמו הדנקנרים, התשובאים והלבייבים שכבר קנו אפילו את AM:PM להפוך את העיר לאזור התעשייה של נתניה. עסק משפחתי קטן לעולם לא יזרוק את העובדים שלו לרחוב כי הם כבר לא כל כך גמישים בשביל לשים את ארגז הקרטון במדף העליון, או כי הם צריכים הפסקת צהריים.

הסרט המקסים "החנויות של פעם", של יואב ודיוויד גורפינקל (משודר הערב, בשעה 22:00 ביס דוקו), מתעד בדרך רגישה ועדינה את סיפורם של חיה וברמן ומוסדות מיתולוגיים ונוסטלגיים אחרים כמו כובענים, שענים ופרוונים בתל-אביב. זהו סרט שמעביר את סיפורם הנוגע ללב של אותם גמלאים עצמאיים, המתמקדים, באיטיות האופיינית לגילם, בפרטים קטנים: פה סיגריה, שם קפיץ, כאן קמט. מארג שלם של חיים ומקומות שונים מהדינמיקה המהירה של החיים שסביבנו, שעובר בסרט בצורה מדויקת.

השנה זכה בפרס נובל לשלום בנקאי בנגלאדשי, שכל מה שעשה היה להעמיד אשראי לכאלה בעלי עסקים קטנים בהודו, כדי שיוכלו לעמוד על הרגליים מול התאגידים. אנחנו מתחילים בקטן. בינתיים יש לנו נציגים עם 7 מנדטים בכנסת ואת בית הקפה 'מרסנד' שבעליו המיתולוגי חטף שבץ, והבעלים החדשים והצעירים לא שינו דבר ושמרו על העיצוב, המסורת והלקוחות.

בפעם הבאה שאתם הולכים לקנות משהו, תחשבו על החנויות האלה. הכסף שלכם מעצב את הרחוב העירוני. אנחנו בונים את המיתולוגיה. כולנו מפיקים כבר את הסרט הבא.


"החנויות של פעם", סרטם של יואב ודיוויד גורפינקל, יס דוקו, יום ג', 22:00