סמי בורקס

סמי ברדוגו כבר לא יתום. הוא מצא אבא עשיר. הוא מצא את מנחם פרי, עורך 'הספריה החדשה' בקיבוץ המאוחד ומי ששליטתו וסמכותו מרחפות היום, אולי יותר מכל יוצר או עורך אחר, על הקאנון הישראלי. פרי מצביע, מסמן, מגלה ומתווה את דרכה של הספרות העברית והמתורגמת היום. זכויות רבות לו, בהקמת כתבי עת חדשניים ('הספרות', 'סימן קר'אה'), בגילויים ובעריכתם של משוררים (יונה וולך) וסופרים (יעקב שבתאי) שהיום הם נכס צאן ברזל. ועכשיו הוא מושיט את שרביט הזהב של ההצלחה הספרותית ליוצר שמסמל את שיא ה'שוליות' התרבותית בישראל: צעיר מזרחי משכיל שהוא גם הומוסקסואל מוצהר ובן רגע, במגע שרביטו של העורך האגדי, הופך הברווזון המכוער לנסיך התורן של הרפובליקה הספרותית. אך האם זו באמת הצלחה?

בניגוד לשני ספריו הקודמים התקבלותו של 'יתומים' לתוך הקאנון הישראלי הייתה מיידית. לא חלף שבוע והוא כבר הוכתר. אבל משהו פה מסריח. לי זה נראה יותר כאילו עצם הופעתו של ספר של 'מזרחי' בהוצאה ה'קלאסית' ביותר שלנו היא עצם ההצלחה. מעניין לשאול את סמי ברדוגו איך הוא מגדיר הצלחה - האם רק עצם כריכת הספר והמילים 'סמי ברדוגו' ליד הלוגו של הספרייה החדשה האליטיסטית מספיקה? יכול מאוד להיות ש'צלילתו' של יוצר כמו סמי ברדוגו למעמקי הקאנון היא הצלחה משמעותית המצביעה על ריבוי הפנים התרבותי שלנו, אבל באותה מידה היא יכולה להראות כמו טפיחה עצמית מזויפת על השכם האשכנזי והברנז'אי של משגיחי הכשרות הספרותית.

נקודה למחשבה: הספר עצמו הוא מצוין וראוי להוצאה שכזו, אך האם זה שווה את המחיר, אם יהיו לו פחות קוראים עכשיו שהוא מופיע בהוצאה יוקרתית? וזה לא רק עניין של כסף. העניין הוא במחיר שברדוגו מוכן לשלם על כרטיס הכניסה הזה. אני מניח, שבעצם הוצאת הספר של ידי 'הספריה החדשה' גזר ברדוגו על עצמו ניתוק משמעותי מהקהל הרחב. יתרה מזאת, זהו ניתוק מהקהל הטבעי של הספר - אותם קוראים שימצאו עצמם מזדהים עם הדמויות, אותם קוראים שיהיו אסירי תודה לברדוגו על שהעניק להם חוויה וקול משלהם. למעשה, הבחירה של ברדוגו ב'ספריה החדשה' מסמנת קהל יעד אחר לחלוטין. הקוראים שלו יהיו אותם מרצים, שילמדו את ספרו במסגרת קורס על ספרות מזרחית או על פוסט-קולוניאליזם, ומבקרים שיכתבו על קולו של 'האחר' ועל האותנטיות של הקול המזרחי. אולי זה לא כל-כך רע, אבל ממתי אמירה חברתית זהה לחלוטין עם אמירה אקדמית?

אני חושב שהספר הוא על משהו אחר לגמרי, אולי אפילו הפוך. ברדוגו בחר דווקא את הפן באישיותו שהוא לא שולי – הגבריות שלו, ויצר בצורתה פרויקט עדין וחושפני של גבריות שנופלת בין הכיסאות; גבריות ששואפת להיות גברית ולעולם אינה מצליחה' או כמו שאומר שמואל, גיבור הנובלה השנייה שבספר: " כמה עוד אפשר לחלום על התנהגות שהכרתי לפני שהגעתי לכאן. אני רוצה להרגיש אותה ולראות אותה שוב, לפגוש אותה ולדעת שיש רק גברים אחרים, זכרים של פעם, כאלה שעשו החלטה בלי מאמץ ודיבור, ושכמו חיות פרא כיוונו מבט מלא ידיעה אל האדמה ואל הבית שאליו הכניסו את הנשים שלהם."

כל המקום בו מתרחשת העלילה הוא שולי, שמותיהן של הדמויות מעידות על מוצאן החברתי הנמוך ואת השפה אותה הוא שם בפיהן של הדמויות אנו יכולים לאתר במדויק. אבל הדמויות –יחיאל ושמואל - דווקא מסמנות את המרכז. יחיאל הוא נער לפני גיוס ושמואל הוא בעל משפחה זעיר בורגנית. ושניהם מתחילים מנקודה בה הם 'סיפורי הצלחה': האחד עומד להתגייס לצבא ולהפוך לאחד מ'כולם' והשני הצליח למצוא לו כלה אשכנזיה ולברוח מעברו המרוקאי. אבל מתחת לפני השטח, עם הקריאה בספר אנו מגלים ששניהם גברים נטושים. האחד ננטש על ידי אימו ש'זנחה' אותו לטובת הריון חדש ופלאי בגיל חמישים ושתיים והשני ננטש על ידי אשתו מסיבה מסתורית. שני הגברים הללו מאבדים את זהותם ואנו חולקים איתם מסע פואטי, על גבול השירה, של חיפוש מקומם בעולם מתמוטט.

השפה של ברדוגו כל כך מרתקת כי היא משלבת באופן חדש לחלוטין בין הגבוה לנמוך. בספר כמעט ולא מופיעים דיאלוגים ורובו מושתת על דיבור בגוף ראשון, באינטימיות שהיא על סף הוידוי. אם אתם מצפים לשפה נמוכה ועממית או לשפת יומיום המחליקה לה לתוך מחוזות נמוכים עוד יותר, תתפלאו למצוא שפה גבישית כמעט של מחשבות שמתחילות מלמטה והולכות וממריאות לאט לאט. מבחינה זו, הדרמה העיקרית בשתי הנובלות אינה טמונה בעלילה, אלא דווקא בשפה: "כל החיים אני בשכונה החצי-עגולה שלנו. אני שומר לה נאמנות וחולם בעיניים פתוחות שהגידול בתוכה יהיה רק טוב. יש לי רצון לא הגיוני להיכנס לאבנים ולצמחים של כאן, המלים מפסיקות להיות חופשיות בשבילי. אני רוצה שלא יתנו לי לדבר הרבה ומבקש הפסקה, כמו בתפילה יומית שקשורה אל השמיים ואל האלוהים. אני ממשיך להאמין להם ושומר איתם סיכויים. אולי הבקשות השקופות ייקלטו ויחזיקו אותי בחיים."

ברדוגו עשה את דרכו בהצלחה מן השוליים למרכז, אך את דמויותיו הוא מוליך בכיוון ההפוך. הוא לוקח את היציב ומערער אותו, את המוכר והטוב – וחותר תחתיו, במסע מופלא של מילים שמתחיל בפיזי, המלוכלך והקשה ושמסתיים במקום אחר, יפה יותר. סמי ברדוגו הוא סופר חשוב, הוא רק צריך להחליט עבור מי הוא רוצה להיות חשוב.

סמי ברדוגו, "יתומים" (הספריה החדשה)