הרבה מאד אנשים - לאוו דווקא ראפרים או מבקרים - הולכים לחכות לג'יי-זי בפינה. להרבה מאד אנשים יש יותר מדי צפיות מ"קינגדום קאם" והם לא יסתפקו בפחות מקלאסיקה. חלק גדול מאותם אנשים הולכים להתאכזב בפעמים הראשונות בהן ילחצו על כפתור הפליי. בין אם מדובר בעניין מכוון או לא, חסרונותיו של האלבום הם הדבר הראשון שקופץ לאוזן. בעיקר בגלל, אתם יודעים, האיש שחתום עליו. מי שהעלה בכל להיט שלו (והיו לו הרבה כאלו) את רף היוהרה לגבהים בהם קשה אפילו לנשום, כל שכן לדבר את הדיבור. ג'יי-זי חתם בבטון את השלב הראשון של בקריירה שלו עם "בלאק" - אלבום של איש רעב עם פאנצ'ים משוננים; איש שעדיין לא התייאש מלסתום את הפה גם לאחרון המלעיזים ששווה התייחסות; אדם שיעשה הכל (למרות שהשיג כבר הכל) - כולל לכנות עצמו 'God MC" ולפרוש מהמשחק - כדי להישאר הגדול ביותר. הצרה עם אנשים מסוגו של נשיא דף ג'אם בהווה היא שזה אף פעם לא מספיק להם. ואיזה יופי של צרות יש באלבום הקאמבק הכי צפוי של השנה. הלוואי עלינו בכל יום.
שלושים זה העשרים החדש
"Kingdom", כמתבקש משמו, אינו אלבום לילדים. זה האלבום הכי בוגר, במובן הראשוני של המילה, שג'יגה הוציא מאז, הממממ... אלבומו הראשון, " Reasonable Doubt". באלבומו התשיעי מגיע הברוקלין-בוי עם לוק חדש, הרחק מימיו כ'יאנג הוב', שגרם לנשים שאוהבות נשים לעשות גברים. הו לא. הפלייבוי הפך לאיש עסוק, שהלך בדרכו של ויקטור פרנקל והפך לאדם המחפש לו משמעות. לפעמים הוא מוצא אותה ולעיתים היא חומקת ממנו, כשהוא הראשון שיודה בכך, לפחות באלבום הזה. ג'יי לא מחפש את הילדים הפעם. ממש לא. הוא אפילו עושה ככל שביכולתו כדי להתרחק מהם ולהתקרב יותר לאלו שהיו ילדים כש"הארד נוק לייף" שרף, והיום מתרגלים להיות בני שלושים. לא בכדי "שלושים הוא העשרים החדש" עומד כסדנט-אאוט של האלבום הזה, וזה לא רק בגלל שד"ר דרה (גם הוא כבר לא בן 16) חתום עליו. זה בגלל שג'יי רצה שככה זה יהיה. ומה שג'יי רוצה, אנחנו מקבלים. גם אם זה אומר שיר בהפקתו ובהשתתפותו של כריס מרטין, הנודניק שמצייר על הידיים מהלהקה ההיא. מהלך קר של איש עסקים ממולח או אלבום מהנשמה עם תוכן אמיתי? בהכירנו את האיש, כנראה ששתי התשובות נכונות.
בואו נשים רגע את הדולרים בצד. השירים הגרועים באלבום הם אלו שתוכננו להיות כאלו, ואני לא מדבר על "Show Me What's You Got". שיט, אני אקח אותו בכל יום על פני "בוני וקלייד 03'" או "Excuse Me Miss". דווקא הנפטונז - מי שהיו הלחם עליו הוא כל כך נהנה למרוח את פלואו החמאה שלו - נופלים יחד עם אשר בפזמון, עם שיר סתמי ורפה; גם ביונסה, האקסית אשר זוכה כאן לשיר אודותיה, לא מצילה את "הוליווד" מליפול למלכודת העכברים של הפילרים. הכימיה שלהם, שהייתה פעם בשמיים נשמעת היום כמו דואט בין פנינה רוזנבלום להוא שדומה לאקי אבני. גם ב"שואו מי", הלהיט היחידי מבין השלושה כאן שנותן עבודה, ג'יי נשמע מעט מסורבל. מי שתמיד נשמע כאילו הוא רוקד עם הביט ומשחק איתו, רודף בפעם הראשונה בקריירה אחרי התופים המתגלגלים שג'אסט בלייז הרים לו לוולה. ג'יי בקושי מצליח לסגור את הבית בזמן, אבל עדיין יוצא מכאן עם בנזונה של שיר.
כנופיית החומוס
הפעם, לשם שינוי, המפיק מתעלה על האיש. אם באלבום של ג'יגה יש כוכב אחר זולתו סימן שהזמנים אכן משתנים. ג'אסט בלייז הוא כרגע האיש עליו וויל פארל היה שמח להגיד בכל הזדמנות "He's so hot right now". כל ביט שלו באלבום הוא פצצה, כשהוא מאפיל על אלו של קנייה וכן, גם על אלו של ד"ר דרה. ובענק. "O My God" הוא בשקט הביט הכי טוב שעשה מימיו. כל כך טוב, שהוא קצת מתבזבז פה בווייב הקודר של האלבום; שיר הנושא הוא כבר כיתת אומן למה ניתן לעשות עם סימפול שחוט כשאתה בזון הנכון. סופר בלייז לוקח את "סופר פריק" של ריק ג'יימס ז"ל, דגימה שנטחנה, כמו ביץ', כבר מכל הכיוונים, ומוציא אותה פרש כמו גרגרי החומוס ב"לינה" הירולשמית. מעדן.
אני לא בטוח שג'יגה אכל חומוס לפני שהוא נכנס לאולפן, אבל רעב הוא בטח לא היה. ג'יי מרשה לעצמו לשחרר כפתור ובפעם הראשונה הוא אשכרה נכנס לאולפן מבלי לראות דולרים באורות הקונסולה. מצחיק לשמוע את מי שנתן בכל שורה את האמא שלו, שר פתאום על אמא שלו; מעורר מחשבה לשמוע אותו דואג לתושבי ניו אורלינס ומצר על כך שלא עשה עבורם יותר מאשר לתרום כסף; והלב ממש נכמר כשהאיש אשר התרברב בכל המינים של הנשים שלו מספר בגילוי לב נדיר למה ואיך זה נגמר עם הארנבת מספר אחת (היא בת 23 ואוהבת את העבודה שלה יותר ממני ואני לא מאשים אותה כי גם אני הייתי כזה) ולא מפחד לצאת פגוע. מבוגר, כבר אמרנו?
וזו הנקודה בה אנשים כנראה יתבאסו מהאלבום הזה. אני לא מכיר הרבה אנשים מעל גיל 30 שעדיין שומעים היפ-הופ אם זה לא קשור לעבודה שלהם. קשה לי להאמין שדווקא השינוי שעבר על מכונת הלהיטים, ג'יי הובה, הוא זה שיחזיר אותם לעניינים. נשארנו, כרגיל עם הילדים. כל הליל' הארעיים, שפותחים את הג'ורה חסרת החשיבות שלהם על האיש, אשר לטוב ולרע, מייצג בנאמנות את ההיפ-הופ דהיום. לפחות עד שיחתום על מסמכי שחרור האלבום החדש של נאס שיוצא תחת ידיו. לפי מה שדלף עד עתה, ג'יגה יודע את זה ושמר את הרעב המפורסם שלו ל-"Black Republicans", הדואט שלהם. איטס גוד טו בי דה קינג.
ג'יי-זי, "Kingdome Come" (הליקון)