סמים עושים אותך

"הבטן מקרקרת, זה לא קורה לי הרבה. אני קצת מתרגש. קמתי וירדתי למטה. השתדלתי לא להעיר את קייט. אחרי כל מה שהיא עברה הלילה, סביר שהיא לא תתעורר כל כך מהר. לפני כמה ימים נכנס לה כסף מאיזו הפקה שהיא עשתה והיא קנתה לי לפטופ מתנה. עוד לא נגעתי בו. קראתי לג'ק שיכין לי מנה. הידיים שלי רעדו. ג'ק התעסק עם החומר ואני הורדתי סולסיק למחשב החדש. הערתי את קייט. היא באה למטבח עם חלוק. ישבנו שם, אני והיא. ג'ק עמד. הזרקנו בתורות". (היומן האישי של פיט דוהרטי, 8.3.2006 )

פיט דוהרטי הוא אייקון התרבות הגדול ביותר מאז קייט מוס. הוא שונה מכל הנערים המלוקקים שממלמלים "פוסט Pאנק" ורצים לחבק את אמא. כן, גם הוא נער פוסטר, אך הוא הגיע לשם בדרך הישנה והטובה – הוא לא עבר דרך סטייליסטים, יועצי תקשורת והגיון פשוט – הוא ישב בבית, הזריק מנה אחרי מנה, גנב, פרץ, ונחת בכוחות עצמו אל לב התהילה ולתחתונים הכי חמים בעסקי השעשועים. אומרים שההזרקה הראשונה היא הכי קשה. פיט כבר לא זוכר אותה בכלל. אפילו את הליברטינס הוא כבר לא ממש זוכר.

"הבטן מקרקרת. זה קרה לי כבר בחודש שעבר. חזרנו בדיוק מהופעה בברייטון ואני די שפוך. קייט לא מדברת איתי. רציתי ללכת לים, והיא לא. בגלל הפפראצי. הסברתי לה שאין פפראצי בברייטון. היא פרצה בדמעות ועזבה את החדר. הייתי רודף אחריה, אבל ג'ק בדיוק הכין מנה והפציר בי להישאר ולארח לו חברה. נשארתי עם ג'ק, ניגנתי מהמחשב את 'Songs From Before' של מקס ריכטר. זה אלבום שעוד לא יצא אבל מצאתי אותו בסולסיק. אני מאוד אוהב את ריכטר ואת המוזיקה הפוסט-קלאסית שלו. הלוואי ואני הייתי יכול ליצור פסקול אפלולי שכזה מאלקטרוניקה, קלידים ומיתרים. מה אני יודע, אולי הוא יסכים לעבוד איתי יום אחד. סך הכל הוא כבר שיתף פעולה עם פיוצ'ר סאונד אוף לונדון, רוני סייז וואשתי באניאן. אני ארים לו טלפון מתישהו, אחרי שאני אבין מה קורה עם קייט. נראה לי שאנחנו לקראת הסוף. החברים שלה חושבים שאני סתם נרקומן. אבל אני לא. אני כוכב רוק, חשבתי לעצמי. ג'ק הגיש לי את המזרק. הזרקתי והקשבתי לצלילים המונוטוניים של ריכטר, ולרוברט וואיאט שמקריא מדי פעם משפטים של הסופר היפני הארוקי מורקאמי מעליהם. קייט לא מבינה מה אני מוצא באלבום הזה, היא אומרת שריכטר הוא סתם חקיין של בריאן אינו". (היומן האישי של פיט דוהרטי, 13.4.2006)

הסבר קצר לכל מי שלא קרא צהובון בריטי בשנתיים-שלוש אחרונות: דוהרטי הוא כנראה כוכב הרוק האנגלי הכי גדול כיום. הוא היה סולן הליברטינס, ואחרי שני אלבומים מצוינים הועף מהלהקה עקב התמכרות קשה להרואין. ב-2004 הוא הקים את הבייבישמבלס, איתם הוא הוציא את "Down In Albion" – אלבום שאולי אכזב רבים בחפיפניקיות שלו, אך הכיל כמה שירים מצוינים כמו "Albion" ו-"Fuck Forever". כפי שבטח כבר הובן – פיט לא עוזב את הכותרות לרגע. הוא נכנס ויוצא מבתי מעצר, מכיר כל מוסד גמילה בכדור הארץ, משפריץ דם על מצלמות של אם-טי-וי, נתפס עם איזו בחורה מעולפת וכמויות של קוק ונמצא במערכת יחסים מתנדנדת עם קייט מוס.

"הבטן שלי מוציאה רעשים מוזרים. ערבבתי אתמול קראק עם טיפה קאטמין. קשה לי מאז שג'ק התאבד. אני תמיד מסתבך בשלב חימום הכפית. בלוויה שלו פגשתי את קייט. חזרנו אליי ושכבנו, אבל היא לא התקשרה מאז. הייתי צריך כסף למנה ומכרתי את הלפטופ שהיא נתנה לי. קיבלתי עליו 300 ליש"ט והייתי מרוצה. לפחות לפני שמכרתי אותו צרבתי לעצמי עותק של 'Songs From Before'. מה לעשות, אני מוקסם כל פעם מחדש מהקטעים שמונחים על ידי הפסנתר בלבד, והמוזיקה של ריכטר מושלמת לכל מי שהלב שלו שבור". (היומן האישי של פיט דוהרטי, 15.9.2006)

בימים אלו הוציאו הבייבישמבלס את "The Blinding EP", כשנה אחרי הבכורה. כולה חמישה שירים שמצהירים על מיקומה של הלהקה ומעלים צפיות לקראת האלבום השני שבדרך – אלבום שאם יהיה כולו ברמה של האי-פי, יהפוך לקלאסיקה האמיתית הראשונה מבית דוהרטי (כל זאת בהנחה שלא ימות עד אז). מעריצים שמהירים על הקליק של העכבר לא יתרגשו מהאי-פי. בדיוק כמו שקרה בבכורה, כל השירים שבו צפים ברשת כבר זמן מה וכבר לפני חודשים נשפכו עליהם שלל מחמאות בבלוגים ובפורומים. אמרו שהכתיבה שלו מחודדת ופוגעת יותר מתמיד, שהשירה שלו חזרה להיות נינוחה כמו שהיתה בתקופת הליברטינס, שהפיזמונים הם מהסוחפים שיצר ושהמלודיות לא פחות ממדהימות. צודקים.

"הבטן כואבת לי. כבר שלושה ימים שלא נגעתי בכלום. עצוב לי בלי קייט. אני רואה אותה לפעמים בטלוויזיה ומקבל צמרמורת. מהבוקר אני שוכב במיטה עם האלבום הקודם של ריכטר, "The Blue Notebooks". נראה לי שהוא יותר טוב מהחדש, אבל את שניהם אני מאוד אוהב. ירדתי למטה, להגיד שלום לג'ק. הוא היה צריך ללכת להופעה של הוויט סטרייפס, אבל הוא אמר שלא בא לו, כי מג חרא מתופפת. צחקנו לרגע. ג'ק הכין לי מנה אבל היא לא ממש השפיעה. התחלתי לקרוא את הסאן, שוב פעם ראיתי את הפרצוף שלי. אומרים שאני משוגע, מסומם וגנב. אבל פיט דוהרטי יודע את האמת. הבעיה היא הנוער – הוא מאמין לזבל של העיתונים. פיט דוהרטי לא האמין לזה מעולם". (היומן האישי של פיט דוהרטי, 3.7.2006)

השירים באי-פי החדש מגוונים. שיר הנושא לקח מ-"Fuck Forever" את הגישה והוא בהחלט להיט רוק מדבק; ב-"I Wish" הבייבישמבלס חוזרים למחוזות הסקא שבהם ביקרו בעבר (הפעם בהצלחה), כשהשירה של פיט מטיילת בקלילות על מקצב הדאב; "Love You But You're Green" הוא בלדה קורעת לב ומלאה בשנינות ו-"Beg, Steal Or Borrow" המעולה מזכיר לנו שכל מה שהבייבשמבלס רוצים, זה להיות הגרסה המודרנית של הקלאש. אולי זה יעבוד להם – עד שהארקטיק מאנקיז לא יתחילו לחורר את היד שלהם, פשוט אין אלטרנטיבה אחרת.

"אני כבר לא מתגעגע לקייט. לא מזמן יצא באופן רשמי האלבום החדש של ריכטר, אבל החלטתי להשקיע את הכסף בקצת קוק במקום. בסוף הפתעתי את עצמי וקניתי ג'ינס חדש. קרוע, כמו של אקסל רוז. אני רואה המון דמיון בינינו. ההצלחה של גאנז אנד רוזס בארה"ב מקבילה להשפעה של הליברטינס בבריטניה. מסכן אקסל שאין לו פרוייקט המשך כמו הבייבישמבלס. אולי אני כן מתגעגע לקייט. היו לנו הרבה רגעים שמחים ביחד. כמו הפעם שישבנו במטבח וג'ק עמד עם המזרקים. אבל אני לא דואג - פיט דוהרטי הוא כוכב רוק. בריטניה אוהבת אותי. זה כל מה שחשוב". (היומן האישי של פיט דוהרטי, 10.12.2006)

מקס ריכטר, "Songs From Before" (אמ.סי.איי/Fat Cat)
בייבישמבלס, "The Blinding EP" (הליקון)