נסיעה לירושלים היא תמיד אירוע משמח, שלעיתים מקבל תחושה של 'עליה לרגל'; כך הייתה גם ההרגשה לנסוע למוזיאון ישראל, שיותר מכל מזוהה עם הממלכתיות והרשמיות (אולי פשוט בגלל שהוא מול הכנסת). התערוכה "בכורה", שמוצגת לאורך חללים נרחבים באגפי המוזיאון, טומנת כבר בשמה הרבה ציפיות יצירות חדשות של אמנות מודרנית שכאילו רק עכשיו יצאו מהתנור או אולי ממחסני המוזיאון?
אבל ההבטחה לחדשנות מתממשת רק בחלקה. אין ספק שהצגתן של כל כך הרבה יצירות מעידה על כושרו הכלכלי של המוזיאון ויכולתו לרכוש אמנות עכשווית, אך חשוב לציין שרוב העבודות החדשות המוצגות בתערוכה הן של אמנים זרים, צעירים, שכמעט ואינם מוכרים בארץ ואילו עבודותיהם של האמנים הישראלים, המוכרים יותר (וגם יקרים יותר) הן ברובן עבודות שהוצגו כבר בגלריות ותערוכות לא מזמן (מדגם מייצג: סיגלית לנדאו - " Dead Sea", גל ויינשטין - "החולה", אפרת נתן - "פסל הנפת חרמש").
לא בטוח שמי שמחפש בשורה בעניין מצבה של האמנות המודרנית כיום, יקבל תשובה מוחצת. האם הווידאו-ארט שולט? האם יש חזרה לציור הפיגורטיבי? או אולי ה"קטע" עכשיו זה מיצבים? התערוכה מציגה יצירות ממדיומים שונים, שנעים מפיסול, ready-made, צילום, וידאו, ציור, מיצבים שונים, אנימציה ורישום. קשה לדבר על מגמה ברורה. ישנו ייצוג משמעותי לעבודות וידאו, ענף אמנות חדש יחסית שמצליח להניב חדשנות ומקוריות, אך מצד שני נחשב גם לזול יותר ולכן יתכן ששיקולים כלכליים ולא השאיפה לחדשנות, הביאו לכך שהתערוכה נשלטת ברובה על ידי וידאו.
יש סוסים שמדברים עברית
בין היצירות יש טובות יותר ופחות; מעניינות ומקוריות וגם נדושות או על גבול הקיטש. הרבה מן העבודות מתקשרות עם הלך הרוח הפוסט-מודרני ומתארות מציאות אורבנית מנוכרת, תרבות צריכה ופטיש. מעט היצירות הפוליטיות הן של אמנים ערבים ממוצאים שונים (טורקי, פלסטיני, ישראלי) וכנראה שלא בכדי. שאר האמנים, רובם מאירופה וארצות הברית, העדיפו להתרכז בבדידות ובניכור האנושי. גם יצירות כמו Magical world" של יוהנה בילינג, עבודה שמנסה להעביר ביקורת חברתית מסוימת על מדיניות הרווחה, נבלעות בתוך בליל היצירות שמתעסק עם הניכור האורבני.
עבודה אחרת שראויה לציון היא עבודתה של סוזן הילר, "רח' י'": 300 צילומים של רחובות בגרמניה שנקראים Juggenstrsse, או רח' היהודים. העבודה מקבלת משנה חשיבות משום שהיא מוצבת לא רחוק מ'יד ושם' ונותנת מבט מעניין על היחס לשואה. עבודה אחרת שבולטת, גם משום שהיא עוסקת בנושא קצת אחר מזווית שנונה, היא עבודתו של פייר ביסמוט "פרוייקט ספר הג'ונגל", ביסמוט לקח את סרטו הפופולרי של דיסני וערך אותו כך שכל דמות בסרט מדברת בשפה שונה. גם לעברית יש נציגות בדמות הדב בלו. זיהויה של כל חיה עם ולאום אחר מעלה ביקורת פוליטית על הסרט הכל-כך אימפריאליסטי, אך גם מספק הנאה צרופה.
ממתק בסתר
צ'ופר נוסף לאלו שבאים לירושלים: ליד "בכורה" מתחבאת לה תערוכה קטנה, שלא זוכה לפרסום רב אך מציגה באופן לא פחות מוצלח את המחסנים העשירים והאוספים האדירים של המוזיאון. "דיוקנאות: כתבים ודיוקנים מאוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות דאדא וסוריאליזם" היא תערוכה המכניסה את המבקר למעין קפסולת זמן ומחזירה אותו לפריז של שנות ה-20, בה פעלו אמנים כמו מירו, ארטו, דאלי, מאן ריי ואחרים. התערוכה חושפת לא רק את יצירות האמנות של אמנים אלו, שיש להם נציגות מכובדת באוסף הקבוע של המוזיאון, אלא בעיקר כתבים, איורים, סרטים, ותצלומים מהתקופה, שנותנים תחושה כאילו נכנסו לאחד מבתי הקפה שהחבורה הייתה מתכנסת בהם.
מעניין לראות את היצירות האלו, שהיו כל כך מהפכניות ופורצות דרך וכיום נחשבות לקלאסיקה, ולתהות האם בעוד 80 שנה היצירות שהוצגו ב "בכורה" גם יזכו לכבוד שכזה.
התערוכה "בכורה" - עד מרץ 2007
התערוכה "דיוקנאות" - עד יולי 2007
מוזיאון ישראל, ירושלים