וואלה!, התביעה בדרך

זה זמן טוב לדבר על היחסים. מנין באו, איפה הם עומדים ולאן הם הולכים. אמנת הטוקבקים שמציע ח"כ ישראל חסון היא הזדמנות פז לבחון את המצב הסבוך אליו נקלעה תרבות הרשת בארץ ובייחוד את האינטראקציה העדינה, אם אפשר בכלל להשתמש בשורש ע.ד.נ בהקשר הזה, שהתכוננה בשנים האחרונות וביתר שאת בתקופה האחרונה, בין אתרי אינטרנט, בלוגים, כותבים ומגיבים.

מיד כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, כינה אותה באתר זה אודי הירש כמלחמת הטוקבק הראשונה. מלחמה שהשלכותיה לא נשקלו לעומק; שהיתכנותה קשורה לגחמה רגעית; יצר מיידי, שהפעיל את מכונניה בפגיעות שחשף בקרבם. מלחמת לבנון השנייה, הוא טען – ובצדק – היא לא יותר מתגובה מתלהמת.

לפחות בעיני, הרכיבים שטבע הירש הם חלק מיופיו של הטוקבק; האסתטיקה והערכיות עליהן הוא מושתת – היכולת והרצון להגיב באופן מידי, שמונעים על ידי דחף וגחמה רגעיים. הטוקבק – ואני אומר זאת כמי שנכווה ממנו לא פעם - מסמן בעיני את האלטרנטיבה הקריטית, שהעמיד האינטרנט לתקשורת ההגמונית, שכוננה בעבר את השיח הציבורי.

השאלה היא איפה נגמרים החופש והדמוקרטיה ומתחילה האנרכיה, או אם תרצו הדיקטטורה? האם הטוקבק הוא מייצג נאמן של העם, או כלי נוסף שקבוצות מיעוט מקושטות בצבעי הסוואה ובחסות האנונימיות עושות בו שימוש על מנת להעצים את קולן? יתרה מזאת, האם מצב הצבירה הנוכחי של הטוקבק לא הפך למקל בגלגליה של העיתונות והפובליציזם?

אם בעבר היה פלוני מבקש להשמיע את דברו לאחר שהתקומם מדבר מה שנכתב בעיתון, היה עליו לכתוב רשימה מנומקת יותר מ"פחחחחחח", להכניס אותה למעטפה, להדביק בול ולשלוח למערכת. המצב הזה הבטיח תגובות ענייניות ורלבנטיות. לא קללות, התחשבנויות אישיות והתקטננויות. מצד שני הוא גם הציב את הכותבים במגדל שן, כשהם רחוקים ומוגנים מביקורת. הבידוד הזה הוליד אמנם יוהרה והפך שרלטנים לאוטוריטות, אבל הוא גם נתן לעיתונות חלק נכבד מכוחה וחשיבותה. נותר רק לשער האם אלתרמן היה מעלה על הכתב את "הטור השביעי", לו היה נחשף שבוע אחר שבוע להעלבות והקנטות מצד ציבור הגולשים, או לגליצ'ים מצד קולגות שצרה עינן? האם הדקלרטיביות והפאתוס, שאפיינו לא מעט מהטקסטים המכוננים שנכתבו בעיתונות הישראלית היו מתאפשרים בכלל, לו חרב הטוקבק היתה מונחת על המסך שמולם?

כעורך אני עד לא פעם לחשש של כותבים להתבטא בחופשיות, רק משום שאיום הטוקבקים קיים. מחד, יש כאן פן חיובי, שמחייב את הכותב לטקסט ולאחריות כלפיו. מאידך, הוא עלול לסרס את הכתיבה והאמירה, רק משום שהן חשופות ופגיעות למקלדתו של כל דורש, החפץ לסנוט, לקלל ולהעליב מבלי להיחשף. לא לחינם נרתעים כותבים מכובדים מהפלטפורמה האינטרנטית. יש שיאמרו שמדובר בפחד מהנגיסה בסמכותם, ובאנכרוניזם שנולד מתוך אותו מגדל שן עיתונאי אליו הורגלו, אולם כדאי גם לקחת בחשבון, כי הצואה המושלכת בהם – ללא כל קשר להגמוניה - אינה מוסיפה למדיום אטרקטיביות.

הרי לכל אחד מאיתנו, בוודאי במקצוע מצופה צחנה כמו עיתונות, יש אויבים (בין אם אישיים ובין אם אידיאולוגיים), שמנצלים את אנונימית הטוקבק על מנת לפגוע בבטן הרכה של הכותב (ולכל אחד הרי יש בטן רכה) ולגרום לו לאי נעימות ועוד כזו שתיחשף בפני כל. לכל אחד יש גם משפחה, חברים ובוסים, שעלולים לעתים, בעקבות חוסר ההיכרות שלהם עם המהות של המדיום, לקחת את הטינופים האלה ברצינות יתרה מדי.

צחנת הפטפוטים והבל המלל שפעם היה נחלתם של רכלנים, של זרמים תת קרקעיים ושמועות מפה לאוזן – אלו הפכו לקריאה בראש חוצות, לעניין המרכזי בכל כתבה, לנחלת הכלל. הרי אין אנו דנים בטוקבק המפדבק, בטוקבקיסט המפרגן, או במטקבק שכותב "אני ראשון!!", אלא באלו שמעלים גירה את הטינופת המילולית שלהם כל אימת שהכותב השנוא עליהם מייצר אייטם. אלו הם שמשתמשים בכוח (החיובי, בעיקרו) הניתן להם, ומלכלכים לאחרים. אלו הם המטקבקים שמגישים לחבר הכנסת חסון את ראשם, ראשכם וראשנו ונותנים לו עילה ולובי, לחוק המיותר שהוא מבקש להעביר.

חסון מבצע כאן למעשה את הצעד הכי פשוט – ומתבקש ככל שגדלה ערמת הרפש המילולית - בדרך לחסימת חופש הביטוי. במדינה ללא חוקה וללא חוק יסוד המבטיח את חופש הביטוי - מתחיל בדיוק במקומות כאלה, של תקיפת אנשים נטולי שם ופנים. אדם גדול אמר פעם ש"עם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה". יש לכם כוח בידיים – השתמשו בו בחכמה, כדי שלא נמצא את עצמנו יום אחד בלעדיו.