רוקדים על כוכבים

במדינה שבה הכסף הגדול בעסקי השעשועים הוא לא יותר ממאחז עיניים – גחמות מגלומניות שלא באמת מתחשבות במגבלות השוק המצומצם ובנס לא מביאות לקריסת מערכות – "פפראצי", השעשועון של מיכאל הנגבי וארז בן-הרוש בערוץ יס ישראלי, הוא חצי שעה של שכונה בגובה הכיס. היניקה הברורה שלו מ"שוטינג סטארז" הכביר של הבי.בי.סי (כולל החליפות המצועצעות ושיר הפתיחה) היא אולי עניין שחורה לאנגלופילים שבינינו, אבל אם לוקחים בחשבון שהמקוריות היא כבר מזמן לא פקטור בהיצע הטלוויזיוני המקומי, לפחות שאבו כאן השראה מקומיקאים כמו ריבס ומורטימר ולא הרימו עוד איזה תחרות כישרונות, שתוליד עוד סלברטאים עם שיק של מכירת גראז' וסקס אפיל של אזדרכת.

נדמה לי גם, שזו בדיוק נקודת המוצא של הנגבי ובן-הרוש, שמבקשים לשלוח דקירות קטנות ומרושעות, שמלוות בארשת פנים מיתממת, בבלון הנפוח עד כדי גיחוך של עולם הסלברטאות הישראלי. בדומה ל"שוטינג סטארז" השאלות, התשובות, חלוקת הנקודות והאורחים, הם רק תירוץ לעשות קצת צחוקים על חשבון עולם הפסבדו-זוהר. נכון שתחושת הדחקה בכל מחיר מרחפת באוויר האולפן, לעתים באופן מעיק, ההומור הפנימי בין הנגבי לבן-הרוש מחפה על לא מעט רגעים חלשים והבדיחות לא תמיד פוגעות, אבל את התכונות ההכרחיות ביותר לתכנית עם אתוס כל כך מוצהר יש גם יש ל"פפראצי" – ביצי אל-חלד, דינמיקה מוצלחת בין המנחים וגלונים של מודעות עצמית.

אחת הבעיות הצפויות בשעשועון שמבקש לשים ללעג את קידוש הפרסום ומהות הכלום, היא הנטייה הישראלית להלך על ביצים מתוך הפחד להעליב ולשרוף גשרים; לצחוק עם ולא על; להתנחמד ולהתחנף מיד לאחר הערה עוקצנית. מי שראה את הניסיון העלוב של "גריל" לייצר Roast - ערב מחווה שבו יורדים לסלבריטי לחיים - ישראלי מבין את הכוונה. הרי בסופו של דבר, ישראל היא מקום קטן מדי מכדי שאפשר יהיה כאן לצחוק על אנשים באמת. ב"פפראצי", המגרעות הללו כמעט ואינן קיימות כשהנגבי ובן-הרוש לא מתביישים לפני שהם מסמנים את המטרות שלהם.

בתכנית הראשונה, שעמדה בסימן הילה נחשון, הם לא היססו, בין השאר, לטחון את מאיר סוויסה שהתארח אצלם ולומר בקול רם שהוא שאכטיונר עם קריירה שהיתה כבר בקבר ויחסים תמוהים עם מירי בוהדנה; לקרוע את דודו טופז, שלומי סרנגה (שהתארח באולפן ולא בדיוק הבין מה הם רוצים ממנו), אורי פיינמן, קרן פלס, טל ברמן, יודה לוי (שאלה - יודה הוא שחקן מוערך ביום, או רבנית רפורמית בלילה? תשובה - רבנית רפורמית, משום שאף אחד לא מעריך אותו) ושמעון רונה-לי. העובדה שהנגבי ובן-הרוש לא לוקחים את עצמם ברצינות תהומית, אלא מתבדחים גם על חשבון עצמם – בובות בנות דמותם הריצו שורות באחד מקטעי המעבר (לא מחזה שכיח, תסכימו איתי) - תורמת לתחושת השחרור באולפן. הילה נחשון, כפרה עליה, נראתה כל-כך משוחררת, מקפצצת, מחוייכת ומענטזת, גם כשנכנסו בה חזיתית על גירושיה מאסי דומב – טאבו במושגים של תכניות בידור ישראליות - עד שכאשר הנגבי שאל אותה מדוע היא לא נכנסת איתו למיטה (הרי שניהם מקדמים מוצרי חלב), היא השיבה לו "זה הרבה יותר פשוט ממה שאתה חושב" וגרמה לי להאמין לה.

אז נכון, "פפראצי" רחוקה מלהיות מופת טלוויזיוני והיא בטח שלא שיא המקוריות – בסך הכל הפקת אולפן זולה של ערוץ נישה - אבל הדרך שבה היא משכשכת בביצה המקומית, מעניקה לה מספיק נקודות זכות על מנת שתוכל להפוך למבקרת אקראית על המסך.

פפראצי, ימי רביעי, 22:00, יס ישראלי