בסיסטית מחפשת להקה

C86 הוא תת ז'אנר באינדי, שקיבל את שמו מקלטת אוסף שהשבועון "אן.אם.אי" הוציא ב-86'. חמש שנים קודם לכן הם הוציאו אוסף פוסט-פאנק בשם “C81”. מטרת האוספים הללו הייתה ללכוד את רוח התקופה, ומה שנשב באמצע שנות השמונים באוויר הבריטי, ובעיקר הסקוטי, היה צליל הגיטרות הנאיבי והחולמני של פריימל סקרים (בגלגולם הראשון), הפסטלז, הג'יזס אנד מרי צ'יין ודומיהם, שהושפעו מאתיקת ה-DIY ("עשה זאת בעצמך") של הפאנק, אך גם ממוזיקה מהסיקסטיז - הוולווט אנדרגראונד מצד אחד והסאנשיין פופ הקליפורני, להקות הבנות וקיר הסאונד המפורסם של פיל ספקטור מצד שני.

22 השירים ב"86" הולידו תת תרבות שלמה של נערים ונערות מבוישים השבויים באתוס רומנטי, סגפני ומתיילד, שכותבים פנזינים, מכינים קסטות אוסף פרטיות לנער או לנערה שהם אוהבים ומציירים את העטיפה בטושים. כש- C86הפך משמה של קסטה לשמו של ז'אנר, חלק מהאלמנטים המקוריים הוקצנו ואחרים פשוט נעלמו. הסאונד של הלהקות שהושפעו מאותה קסטה נהייה יותר ויותר רזה והמוזיקה הפכה יותר ויותר מופנמת, תמימה וא-מינית, עם טקסטים ישירים ופשוטים וזמר/זמרת או שני קולות ששרים ביחד בזיוף ילדותי. הנימה הייתה מתוקה אך מלנכולית, עם מידה נדיבה של הלקאה עצמית וייסורי אהבה לא ממומשת. מאז אמצע האייטיז ועד היום הז'אנר פרח במובלעות שונות ובואריאציות שונות, כמו בזו של הלייבל הבריטי המנוח "שרה" או הלייבל האמריקאי "K" של קלווין ג'ונסון ולהקתו, ביט הפנינג, שסביבה פעלה סצינת האינדי של אולימפיה, וושינגטון. הוא גם זכה לשלל כינויים – מעליבים יותר או פחות - כמו אנורק-פופ או טווי-פופ.

עשרים שנה חלפו מאז אותו אוסף מכונן, שנחשב על ידי רבים כרגע מכריע בהתפתחות האינדי. היומולדת נחגג באירוע גדול בשם “C86 – Still Doing it for Fun” שהתקיים באוקטובר ב-ICA - המכון לאמנות עכשווית בלונדון, ובוב סטנלי מסיינט אטיין גם עובד ביחד עם פול קלי על סרט המתעד את התקופה שייקרא “Hungry Beat”, על שם אחד הפנזינים הפופולריים של התקופה.

אותו סטנלי, שלא רק מנהיג את אחת מלהקות הפופ הבריטיות הטובות ביותר, אלא גם כתב ב"מלודי מייקר" ומקדיש את חייו לתיעוד הפופ הבריטי, ערך דיסק אוסף חדש שהוא גם מחווה לקסטה ההיא וגם אנתולוגיה מקיפה של הז'אנר שצמח בעקבותיה. אם לקסטה קראו "C86" (קיצור של קסטה), אז לאוסף החדש קוראים “CD86”, שכן הוא יוצא על קומפקט דיסק.

אם בתקופת הפאנק המחשבה הייתה שאתיקת ה"עשה זאת בעצמך" טובה כדי לבעוט לאנשים בתחת ובתקופת הפוסט-פאנק המחשבה הייתה שהיא טובה בשביל לאתגר אנשים, או להרקיד אותם (רצוי שני הדברים ביחד), לקראת אמצע שנות השמונים הגיעו כל מיני אנשים להכרה חדשה – שגם פופ אפשר לעשות בבית. זה לא היה דבר מובן מאליו. קודם כל לפופ הייתה תדמית בעייתית של ז'אנר מסחרי וקונפורמיסטי, מה גם שהקונבנציה הייתה ועודנה שפופ הוא ז'אנר שנדרשים עבורו הרבה מאוד כסף ומיומנות טכנית גבוהה – שני דברים שנחשבו לבזויים בעיני מי שהתחנכו על ברכי הפאנק. אבל מסתבר שעמוק בתוך מהות הפופ מוצאים דברים אחרים לגמרי, דברים שלא עולים כסף או מצריכים קורס מזורז בבית ספר לסאונד.

את הניצנים הראשונים של האינדי-פופ אפשר היה לשמוע כבר בפוסט-פאנק אצל להקות כמו Television Personalities, Swell Maps, Aztec Camera, ה-Subway Sect, Josef K ו-Orange Juice – ועם כזה ריכוז של להקות סקוטיות ברשימת האבות הקדמונים של הז'אנר, אפשר להבין מדוע לב לבו של C86 נמצא בגלאזגו. העובדה שאלן מקגי (מייסד הלייבל Creation והאיש שכעבור שנים הביא לעולם את אואזיס) עבר באותה תקופה מסקוטלנד ללונדון ופתח שם את מועדון ה- Living Room Club גם הכריעה את הדומיננטיות הסקוטית בהתפתחות האינדי.

מסתבר שלא צריך למכור את נשמתך לשטן בשביל לעשות פופ. אפשר לעשות פופ ועדיין להיות אאוטסיידר חופשי ועצמאי, מבלי להיענות לתכתיבים תאגידיים, או להיות משועבד לחברת תקליטים גדולה. ברור שהפופ העצמאי לעולם לא יישמע מופק, מלוטש ונוצץ כמו פופ המצעדים, אבל דווקא דלות האמצעים מדגישה כמה מהתכונות הכי חשובות בפופ: הפשטות, הישירות, המתיקות והאופטימיות. לקח כמה שנים עד שהובן ש"עשה זאת בעצמך" לא חייב להיות כעוס, אלים ועצבני, ושהוא יכול להיות גם רומנטי ותמים. ב-86' האסימון נפל והאינדי נולד.

למרבה ההפתעה האוסף של בוב סטלני, “C86 – 48 Tracks from the birth of indie pop” , כולל רק שלושה שירים מהאוסף “C86” המקורי: Velocity Girl” של פריימל סקרים, “Therese” של ה-Bodines ו”This Boy Can Wait” של ה-Wedding Present. חוץ מזה הוא כולל שלל להקות מהגל הראשון של הז'אנר, כמו Half Man Half Biscuit, The Shop Assistants, The Mighty Lemon Drops ו-Close Lobsters, שהופיעו באוסף המקורי אך לא עם אותם שירים, וגם להקות שהיו צריכות להיכלל בו אך נעדרו ממנו, כמו ה-June Brides. בנוסף, בחר סטנלי להכליל במחווה שלו גם להקות מאוחרות יותר, שלא נכללו באוסף המקורי רק משום שטרם נולדו באותה עת.

הג'יזס אנד מרי צ'יין אמנם לא היו באוסף המקורי (אצל סטנלי הם פותחים את הדיסק השני) אבל המוזיקה שלהם - מתוקה כמו להקת בנות מהסיקסטיז אך מלוכלכת ומסוכנת כמו Suicide - היא כל מה ש-C86 טוב צריך להיות, ובמידה מסוימת כל מה שהוא היה לפני שהוא התלפלף.

עם הזמן הגולמיות והטריות של הז'אנר (אם בכלל אפשר לקרוא לזה ז'אנר) אבדה והכל נהיה חמוד מדי, לבן מדי, מידל-קלאס מדי, סטודנטיאלי, מתבכיין, מתיילד, מתחסד, מימי, חיוור וגורם למאזינים הצעירים רגשות אשם ותסביכים מיותרים בקשר למין. ראיית העולם הילדותית והתמימה תפסה כל כך חזק אצל הלהקות האלה שבאמת אפשר להאמין ל-Boy Hairdressers שהם לא הבחינו במשמעות הגסה של שירם “Golden Shower”. ואלוהים כמה שזה שיר מעצבן!

רבות מהלהקות החדשות שהצטרפו לז'אנר מאוחר יותר היו כל כך משמימות שהן גרמו ל-June Brides ול-Jasmine Minks – שתי הלהקות הגדולות בסצינת ה-Living Room Club – לשכוח שהן שונאות אחת את השנייה. עם הזמן גם האידיאולוגיה הסוציאליסטית והמניעים האנטי-תאצ'ריסטיים ואנטי-תאגידיים שהניעו את להקות C86 המקוריות נשכחו. כך או כך, האוסף הזה הוא איזכור חשוב לרגע מכריע בהתפתחות הפופ הבריטי ואם הוא לא ימצא חן בעיניכם, לפחות הוא ידחוף אתכם לנסות לעשות את זה טוב יותר. כל מה שצריך זה דבק, מספריים, טייפ מנהלים, עגבניה ופצירת ציפורניים.

אמנים שונים, “C86 – 48 Tracks from the birth of indie pop” (סנקצ'וארי)