חוק דרקוני

ברגעים שבהם "אראגון" לא נראה כמו מבוא לפנטזיה 101, הוא מצטייר כפארודיה על הז'אנר. הסרט, שנעשה על פי ספרו של כריסטופר פאוליני – אותו הוא כתב כנער - מורכב כמעט כולו מפראזות כמו: "בלי פחד, אין אומץ"; או "אדמותינו היפות נרמסו על ידי מלך חסר רחמים"; או - "לא ביקשתי דבר מכל זה! (אראגון) – ואף על פי כן, אתה נבחרת! (הקוסם ברום)". כן, כל קלישאות הפנטזיה, שפאוליני העתיק בקפידה ממדפי הספרים שלו, עובדו לכדי תסריט נוטף דונג דרקוני, עם רגעים שגרמו לי כצופה בוגר לעיתים לצחוק בקול רם; ולעיתים פשוט להתכנס בביצת הדרקון שלי במבוכה. לעומתי, האחיינים שלי (11 ו-10) שישבו משני צדדיי נהנו נורא. הנה, פילחנו את הקהל.

"אראגון", הספר, הצליח באופן מפתיע והנער ממונטנה הוחתם בהוצאת "קנופף" על השלמתו לטרילוגיה, מה שגרם לראשי "פוקס" לקנות מייד את הזכויות. אתם יודעים, אחרי פרודו והגאנג שלו, מי לא רוצה אפוס פנטזיה עם סטים ותלבושות באווירת ימי-הביניים + קרב מסכם שכולו חיצים בוערים וחרבות מסותתות? בהיעדר חומרים טובים לפנטזיה, ניסו אחרים, למשל, לעשות מישמשים, כמו זה החצי-דתי ב"ממלכת גן העדן" של רידלי סקוט. פוקס, לעומת זאת, לא סמכו על המוצר שלהם דיו כדי לשווקו בקיץ האחרון מול "שודדי-סופראקס-מן-בלתי אפשרית", ודחו את הוצאתו לחורף - גם בשל עיכובים בהפקה, אבל בעיקר בזכות העובדה שאין צורך להתחרות השנה בהארי פוטר חדש או בסרט של פיטר ג'קסון.

"אראגון" שיוצא היום בבכורה עולמית (גם הצהרת כוח וגם מבחן סימולטני בקופות לאולפנים), הוא סיפורו של נער חווה בממלכה דמיונית (אד ספלירס) הנשלטת בידי שליט אכזר, המוצא ביצת דרקון ומגלה כי גורלו מייעד אותו לגדולה. הוא מתוודע לקיומם של קסמים עתיקים ושל מסדר לוחמי חופש ויוצא למסע שסופו שחרור ארצו מכוחות הרשע, מלווה ברוכב הדרקונים לשעבר ברום (ג'רמי איירונס). בניגוד לפרודו והארי פוטר, לאראגון יש חזה מפותח, 180 ומשהו סנטימטרים, שיער בלונדיני גולש וחרב בת-זונה.

הבעיה הכי גדולה של "אראגון" היא שכולם בו נורא "רוצים להיות". סטפן פנגמייר, מומחה אפקטים גרמני, שקיבל לידיו סרט ראשון כבמאי ותקציב של 100 מיליון דולר, נורא רוצה להיות פיטר ג'קסון; וויק גודפריי, המפיק, חולם להיות ג'ורג' לוקאס, לצלם בלוקיישנים מסביב לעולם ולסגור עסקאות מרצ'נדייז שמנות עם מקדונלדס; פטריק דויל, המלחין הוותיק, מת להיות האנס זימר או הווארד שור; ופאוליני, הילד המנודה, נורא רוצה להיות הגיבור שלו. נכון, במקרה של פאוליני זה מקסים למדי, אבל גם מכוסה בהמון אקנה.

מי שדווקא לא רוצים שום דבר הם השחקנים הוותיקים והמוכרים שלוהקו כאן (בעיקר ג'ון מלקוביץ' ורוברט קרלייל), שבעיקר נראים כאילו הם זורקים זין במקום חץ וחרב. איירונס, לעומת זאת, עושה את האובי-ואן קנובי שלו באופן יעיל יחסית. בכלל, נראה שאיירונס הבין מזמן שהוא במקום הזה שבו היה אלק גינס ב-1977 – הרבה מעבר לגשר על נהר קוואי, ובנקודה שבה אפשר לשים תווית מחיר על האנגלית השייקספירית שלך לטובת צ'ק שמן וזריז, בלי שום ייסורי מצפון.

אם כך, "אראגון" מורכב מ-40% "טייק-אופים" על שר הטבעות, 40% "טייק אופים" על מלחמת הכוכבים, 10% אקנה ו-10% מרכיבים מוצלחים – כמו למשל הטכנולוגיה בה בנו ב-WETA הניו-זילנדית את דמות הדרקונית (עד שהגיעה רייצ'ל ווייז הצנונית לדובב אותה). פנגמייר הוא כנראה חדל אישים ללא עתיד של ממש כבמאי. הכל אצלו נראה כנעשה בכוח הכסף וההפקה השאפתנית, ולא מתוך כשרון, והתוצאה היא סרט ילדים מושקע טכנית, אך ממש כמו הספר – יורק בפניהם של הטולקינאים. אבל פייר, בלי ציפיות אין אכזבות – וגם ניתן למצוא כמה רגעים מהנים. בעיקר לאחיינים.