רוב השחקנים השייקספירים וה"אוף שייקספיר", יוצאי בריטניה ואורחי הוליווד הקבועים שמכבדים את עצמם, חוטאים שלהם לא פעם בתפקיד מעט פחות מורכב, שפונה אולי - למכנה משותף מעט נמוך יותר במהלך הקריירה שלהם. לפעמים זה גם מצליח להם. לאלן ריקמן היה את ה"האנס" שלו ב"מת לחיות", איאן מק'אלן הוסיף את הזווית השואיסטית למגינטו בטרילוגיית "אקס-מן", לפטריק סטיוארט תמיד יהיה את פיקארד מ"מסע בין כוכבים" (הדור הבא) ואפילו קנת' בראנה גילם ב"סלבריטי" את וודי אלן. ג'רמי איירונס הוא ככל הנראה הדוגמה המושלמת להפך הגמור ממה שדיברנו עליו עד עכשיו. לצד תפקידים מלחיצים כמו ב"קפקא" של סטיבן סודרברג, שנויים במחלוקת כמו ב"משיכה גורלית" וכבדים כמו ב"המשימה" של רולנד ג'ופה, ניתן למצוא אינספור נסיונות של איירונס להתחבב על קהל המיינסטרים עם דגש על צעירים וילדים קטנים (מעניין מה זה אומר) ואת רובם המכריע ניתן לסכם במינוח סלחו לי על הצרפתית שלי - "קשקוש בתחת". עד כדי כך הוזיל איירונס את ערכו, שכיום התנוססות שמו על פוסטרים של סרטים מסוג מסויים עלולים לחשוף אותו כ"בי-מובי" מבעוד מועד. ערב עלייתו של "אראגון" למסך הגדול, נזכרים אצלנו ב"הצעת הגשה" בכמה סרטים, שהיה מוטב להם אילו היו חושבים עוד קצת על הקאסטינג של הנמסיס ולא ניגשים מיד לבחירה הברורה והבנאלית, שמשום מה שוב ושוב לא מצליחה להוכיח את עצמה.
מבוכים ודרקונים
פרפיון (איירונס) הרשע, מתכנן להשתמש בכוחות הרשע שלו ומטה קסם האבוד שברשותו, בכדי להדיח את הקיסרית סבינה (ת'ורה בירץ') מכסאה ולשלוט בעולם. נכון, פה האחריות למחדל העצום הזה אינה נופלת על כתפיו של איירונס בלבד. מאז המצאתו של המשחק באמצע שנות השבעים, אלפי מעריצים ומליוני חצי-מעריצים חיכו לסרט, שאשכרה ישא את השם "מבוכים ודרקונים" והמשיכו לפקוד כל סרט שמריח מדרקונים, קסמים, מכשפים או פנטזיה מהסוג הזה. פיטר ג'קסון כבר הוכיח, שאם לוקחים את הנושא ברצינות טוטאלית התוצאה יכולה אפילו להיות אמינה. מנגד "מבוכים ודרקונים" הוא סרט ללא תסריט ממשי או דמויות אמיתיות. יש בו אפקטים שהיו מביישים את ערוץ "הולמרק" והדיאלוגים מביכים במידה והצופה הוא בן יותר משלוש. תוסיפו את איירונס עם משחק מוגזם והבעה כללית של רוגז אפי וחוסר שביעות רצון וקיבלתם וואחד סרט מעפן.
מכונת הזמן
סרטו של סיימון וולס (הנכד של?) מתחיל לא רע בכלל: גיא פירס מצוין בתפקיד אלכסנר הרדיגן, השחזור התפאורתי של המאה ה-19 יפה ואמין, האובססיביות של הגיבור כלפי שינוי עברו מצליחה להטריד מבלי לגלוש לנבכי השגעון (קהל צעיר אחרי הכל) והמכונה עצמה, בשילוב של מדע בדיוני עם בנייה מהעבר, עשויה ללא דופי. או כמו שהבחורה החמודה מהעתיד תטיב לאמר: "אני בטוחה שהדבר הזה עושה אחלה אספרסו". רק עם הגעתו של אלכס לשנת 800,000, נראה שהסרט נעצר, אבל זה עוד ניחא - אחר-כך הוא גם לוקח תפנית ז'אנרית מרעישה, בדומה ל"From Dusk Till Dawn", של טרנטינו רק בלי המקסיקנים. באופן סמלי משהו, כאן אנו גם מתוודעים לדמותו של ג'רמי איירונס בדיוק כשהכל מתחיל להריח רע. אם הייתי חייב לנחש, לפי "From Time To Time", (בו שיחק איירונס את דמותו של ה. ג'. וולס), אף אחד לא עיקם לו את היד, או ניצח אותו בהתערבות בכדי להכניס אותו לסרט הזה ועדיין לא נראה שהוא נהנה בכלל בתפקיד המצ'וקמק שקיבל. בכל מקרה אם תיזמו הפסקת חשמל בערך בדקה הארבעים וחמש, תוכלו לראות סרט מאוד מהנה בלי סוף.
מלך האריות
בסרטים ממוצעים של דיסני, הדמות היחידה שעשוחה להפגין דואליות ולבטים היא הדמות הראשית. הרעים, ברוב המקרים, יהיו דמויות שטוחות צבועות בשחור, ללא שום גוון של אפור. מהבחינה הזו, דמותו של "סקאר" (איירונס), אחיו הרשע של מופאסה, מתפקדת בדיוק כפי שהייתה צריכה בעזרת קולו של איירונס. הוא אולי לא מצחיק כמו ג'יימס וודס כהאדס ב"הרקולס", או שרמנטי כמו ג'ורג' סאנדרס כשיר-קאן ב"ספר הג'ונגל", אך ההתלהמות והפאתוס שמגחכים אותו בדמויות מצולמות, מצליחים לשבת יפה על האריה הכחוש וליצור דמות "נבל" דיסנית שלמה. למרות זאת, את הקרדיט על הצלחתו של הסרט (ואף הפיכתו למיוזיקל מצליח), לא ננקוף לאיירונס כסקאר, אלא לניית'ן ליין וארני סבלה, הלא הם טימון ופומבה.
מת לחיות 3
אם נתעלם רגע מהעובדה שג'ון מקליין לעולם לא יוכל לצאת יותר "גבר" מאיך שהוא יצא מבניין נאקאטומי, ומכך ש"מת לחיות 2" בבימויו של רני הרלין הוכיח את הטענה הזו, הסרט השלישי בסדרה של ברוסי הוא לא סרט גרוע. אמנם משחקי "מצא את המטמון" הקטלניים הם די טיפשיים ודמותו של סמואל ג'קסון לא מוסיפה להם הרבה אמינות (אם כי הרבה "ג'ייב"), אך קלילותו ובדיחות דעתו של וויליס, אל מול הקטסטרופה שמייצר לו הנמסיס החדש, מצליחות למשוך תשומת לב ממופרכותם של הדברים ולייצר אקשן מהנה. דווקא דמותו של איירונס, סיימון גרובר (האח האובד של האנס מהסרט הראשון. נו באמת) היא זו שתזכיר לצופה שוב ושוב שזהו רק סרט, שלא לומר זיכיון. כאילו בכל סצנה של איירונס אפשר לראות את ג'ון מקטירנן סופר כסף ואומר: "בינתיים ה"מת-לחיותים" מצליחים לאללה, הייתי צריך באד-גאי, לשלישי, אז לקחתי את ג'רמי איירונס ושמתי לו חליפה ומשקפי שמש, מה רע?"
האיש בעל מסכת הברזל
מכירים את אלו שהולכים לסרט בגלל הכוכבים? אלו בדיוק האנשים שלא הבינו איך "האיש במסכת הברזל", סרטו הראשון של רנדאל וולאס, לימים האיש שיכתוב את התסריט המצחיק ביותר בהיסטוריה- "פרל הארבור" כמובן הוא סרט מחורבן. הרי משחקים בו ג'ון מלקוביץ', גבריאל "אסי דיין" בירן, ליאונרדו דה-קפריו בשיא תהילתו - מדובר בסרט הראשון בו השתתף אחרי "טיטאניק" ז'רארד דפארדיה והמספר הנוסף, ג'רמי איירונס. גם הסיפור המקורי אודות לואי ה-14 וסאגת כהנותו בצרפת הוא אחת ההרפתקאות הפוליטיות היותר מרתקות שיכלו להיות מעובדות לקולנוע. ועדיין, מדובר בחתיכת תת רמה של סרט אולי בגלל שאיירונס, כאראמיס חורש המזימות, וג'ון מלקוביץ' כאתוס, נותנים הופעות תיאטרליות מוגזמות על גבול הפארדויות; אולי בגלל שדפארדיה הוא הצרפתי היחיד על הסט ואולי בגלל שכשמנסים לעבד קלאסיקה ספרותית לסרט טין שיביא את הבחורינות לאולמות הקולנוע, אילולא טיפול עדין ומיוחד, התוצאה לנצח תיגמר בקטסטרופה.