וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חתול הבארים

איל פרידמן

17.12.2006 / 10:54

דה ווקמן בחרו להקליט מחדש את "פוסיקאטס" - אלבום השיכורים של של ג'ון לנון והארי נילסון. איל פרידמן מרים כוסית

"את יכולה לרקוד כל ריקוד / עם הבחור שעשה לך עיניים / ואז תחזיקי אותי צמוד / את יכולה לחייך כל חיוך / לגבר שהחזיק את ידך באור הירח החיוור / אבל אל תשכחי מי יקח אותך הביתה / ובזרועותיו תהיי/ אוי מותק, תשמרי את הריקוד האחרון לי...".

אם לא השתכרתם מעולם וטקסט כזה יעבור לכם פעם בראש או ליד האוזן, אני מקנא בכם. המילים הפשוטות האלה לא נשמעות אותו דבר, כשאתה תחת השפעת אלכוהול. ובתור אחד שאוהב לשתות, הלב שלי נקרע בכל פעם שאני שומע את הארי נילסון המנוח, משתייני העל של הסבנטיז, שר את
Save The Last Dance" ", שהופיע ב"פוסיקאטס", אלבום משותף לו ולג'ון לנון זצ"ל, שכמעט ולא זכה להכרה המגיעה לו (האלבום, לא לנון). "פוסיקאטס" נחשב מאז ומתמיד לפסיק חסר חשיבות מוזיקלית בקריירה של השניים, לתקליט בינוני שנעלם במהירה מהחנויות. אז מה גרם לדה ווקמן, שכבר שיחררו השנה את אחד מאלבומי השנה ," A Hundred Miles Off", להקליט אלבום נוסף עוד בטרם הסתיימה 2006, בצורת מחווה מדויקת ל"פוסיקאטס" – כל כולו שיר אחרי שיר?

ובכן, בתור להקת הבארים הגדולה של האינדי-רוק בימינו, כלומר - הלהקה שאני הכי מאמין לה שהיא שתויה מהתחת, מבלי לראות אותה מחזיקה כוסות וויסקי, זה אך הגיוני. הגיוני שכשהווקמן משתכרים הם שומעים את עצמם בתוך "פוסיקאטס", וכטוב עליהם ליבם ביין, למה לא להצטרף לחגיגה שמישהו בישל עבורם לפני 32 שנה? מילטון לייטהאוזר, הסולן הווקמני ואחד הזמרים הכי מרגשים בעולם, סיפר לאתר פיצ'פורק, שבסוף ההקלטות לאלבומם האחרון עמד להיסגר להם האולפן. מישהו מהלהקה העלה את הרעיון, ולהקליט את הרימייק ל"פוסיקאטס" פשוט נראה כמו דבר כיפי אחד אחרון לעשות. הם לא לקחו את זה בחומרת סבר, פשוט עשו אותו על הדרך. אחד הדברים ההזויים פה הוא שחלקו של "פוסיקאטס" המקורי הורכב מקאוורים. דה ווקמן בעצם עושים קאוורים לקאוורים. אבל ברור מייד שהרעיון היה להישאב פנימה לאווירה שיצרו יחד לנון ונילסון. מספיק לשמוע את החידוש לחידוש ל"Many Rivers To Cross", במקור של ג'ימי קליף, כדי להבין שנילסון השיכור השתכן בגופו של לייטהאוזר, או שהאחרון הקליט אותו במצב צבירה מושלם: הפוך, מיואש ושבור. איך שלא יהיה, התוצאה שווה את הדמעות שהיא גוררת.

לאבד את זה מול כל העולם

"היה לי את הנתח שלי של זמנים רעים / אני מזריק אותם / שותה אותם / לוקח את הגלולות ההן / משתטה ממקום למקום כל חיי / אני כל כך עייף מזמנים רעים / אהיה חייב לשנות את דרכיי/ והיה לי את הנתח שלי של זמנים טובים / אני מסתובב / חי במעלה העיר / צוחק את התחת שלי כמעט כל לילה / אבל כל כך כואב לי מלצחוק / שאין לי רצון להילחם..." ( "All My Life", נילסון ולנון, ועכשיו דה ווקמן, תרגום חופשי ).

במהלך 1974 חוו לנון ונילסון יחד את מה שנודע כ"סוף השבוע האבוד" – תקופה בת כמה חודשים במהלכה הצמד חדר כמעט ערב ערב לכל באר בלוס אנג'לס ונבעט ממנו באלימות, כמעט ללא יוצא מהכלל. הם עשו כמויות של סמים ובעיקר פירקו גלונים לא אנושיים של אלכוהול. הקשר בין השניים גרם להם להרגיש שהם חייבים לתעד אותו על תקליט, וכך היה. הם ארגנו סביבם סוללת חברים, ביניהם רינגו סטאר וקית' מון על תופים וכלי הקשה, ג'ימג'מו באווירת מסיבת רוקנ'רול כמה אולדיז והביאו קבוצת שירים מקוריים. במבט לאחור אני מנסה להבין מדוע "פוסיקאטס" הפך לתקליט כל כך נודע לשמצה, מעבר לדרך החיים שהובילה ליצירתו.

מהצד של הארי : נילסון היה זמר סופט-רוק, שהוקף לרוב בהפקות מיינסטרימיות מהודקות ונעימות גם כשהוא צעק את קרביו, כמו בלהיטו הגדול ביותר "Without You". היה קשה כנראה לשמוע מישהו כזה, שידע הצלחה, אוסקר ( "Everybody's Talkin'" הניצחי שלו מפסקול "קאובוי של חצות" ) ואורות נוצצים, נגמר לך מול האוזניים בתקליט, ומאבד את זה, לכאורה , מול כל העולם.

מהצד של ג'ון: לנון לא התיימר להביא פה מאסטרפיס. ההפקה של "פוסיקאטס" לא הגיעה מאותו כובד ראש ותחושת שליחות, שאפיינה את רוב עבודות הסולו שלו, גם האוונגרדיות ביותר. "פוסיקאטס" הוא תקליט מרושל, ולא בטוח שבכוונת תחילה. זה פשוט היה מצב הרוח של השניים. אבל איכשהו הפשטות והארציות הזאת, שהייתה מנוגדת ליומרנות שאפיינה חלק גדול מהתקופה, ההשתקפות הלא צפויה ממפלצות רוק ופופ, מנצחת את הזמן שחלף.

תיקון לעוול היסטורי

נודע לשמצה או לא, התקליט הזה היה ונותר אמין ורצוף רגעים הורגים. אני יכול להבין לגמרי מדוע הוא אחד האהובים על דה ווקמן, שאלבומם האחרון מייצג בדיוק את הדברים האלה. על "פוסיקאטס" אמרו שהוא "תקליט הבאדיז הגדול של הסבנטיז". תקליט של חברות, מהזן הלא קיטשי. חברות של אנשים עם חתיכת דפק. אי אפשר שלא לחוש בחברות הזאת אצל דה ווקמן של 2006, בשני תקליטיהם. זה בולט מאד בקטעים האנרגטיים יותר, למשל בקאוור המסטולי לקאוור המסטולי ל"Subterenean Homesick Blues" של בוב דילן ובביצוע לשיר הילדים "לופ דה לופ", שבהחלט משמח ועולה על מה שנילסון ולנון עשו. דווקא ברגעים הכיפיים האלה, באחוות השיכורים הזאת, ניתן לחוש גם את המלנכוליה, הצד הלא מואר של חיי בארים.

מצד שני , בביצוע ל"רוק אראונד דה קלוק" דה ווקמן נופלים לסתמיות, בעוד שנילסון ולנון גרמו לסטנדרט השחוק הזה להישמע כמו רכבת ההרים האחרונה של נילסון, שלוש דקות לפני הנפילה שלו לגיהינום. והוא נפל. רק זמן קצר לאחר תחילת ההקלטות ל"פוסיקאטס" נילסון חלה וקרע לעצמו את אחד ממיתרי הקול. אבל מכיוון שהתקליט הזה היה חשוב לו עד כדי כך, הוא לא סיפר ללנון עד סוף ההקלטות מה עובר עליו. רק אז – הוא איבד את הקול סופית. את בלדות הפסנתר היפהפיות "Old Forgoten Soldier" ו"Don't Forget Me", פרי עטו, ניתן להאמין שהוא שר מתוך הידיעה הסמלית שבכל רגע נתון הוא כבר לא יוכל לשיר באותה איכות ווקאלית שאפיינה אותו. אני מקווה שלייטהאוזר ישאר איתנו עוד אינספור שנים. אבל רמת הזדהות שלו בשתיהן, במיוחד באחרונה, צובטת את הלב עד כאב.

אפשר , במידה לא מבוטלת של צדק, לשאול מדוע הווקמן בשיא פריחתם צריכים להוציא את ערמת הקאוורים הזאת, שכל כך דומה להקלטה המקורית. עזבו את זה שהם עשו אותם רק בשביל הכיף. לעניות דעתי, יש פה חתיכת ערך ללהקה שבוחרת לחדש דווקא תקליט לא "נחשב". זה לא "סרג'נט פפר" או "אבי רוד". דה ווקמן העלו פה מהאוב פריט טריוויה מבוזה ונדיר למדי. הקרבה לרוחו המקורית רק מדגישה את החשיבות שלו – בעיניהם. אני ממליץ להתחיל עם הרימייק, נטול היומרות והכה מרגש של דה ווקמן, שיגיע לחנויות התקליטים הרגילות בארץ עד סוף השבוע. ואז לחזור (או לגשת לראשונה) לאלבום המקורי ולהבין עד כמה מוצדק תיקון העוול ההיסטורי שהווקמן ארגנו לו.

דה ווקמן, "Pussycats" (הד ארצי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully