המוות כבר כן מחוסר עבודה

זה היה סוחף ומרומם, אבל גם סוחט ומדכא, יפה ובלתי רגיל מחד, מציאותי ומכוער מאידך, לעיתים קליל אבל לרוב קשה, ובעיקר – קשה מאוד. נו, כמו החיים, אתם יודעים. וכך, אחרי חמש עונות נפרדה מאיתנו ביום רביעי באופן סופי ומוחלט "עמוק באדמה", כשבערוץ אקסטרה הוט שודר הפרק האחרון והקורע מבפנים של העונה החמישית והאחרונה של סדרת המופת המרגשת. הסדרה החלה עם לא מעט הומור שחור, אבל ככל שנקפו הפרקים ורוו הטרגדיות היא הפכה למסע של דכאון ומאבק מתגלגלים. את הרגעים הנוראיים והנמוכים ביותר בחיים ראינו דרך צילום נקי, מסודר ויפהפה, מה שרק הבליט עוד יותר את הניגוד החריף בין האידיאל והמציאות.

זוכה פרס האוסקר על תסריט "אמריקן ביוטי" ויוצר הסדרה, אלן בול, התכבד בכתיבתו ובימויו של פרק הסיום. הוא הצליח בשעה ועשר הדקות האחרונות של "עמוק באדמה" לעשות את מה שספק אם הצופים הנאמנים האמינו שהוא אפשרי, וסגר את כל המעגלים והקצוות של בני משפחת פישר וחבריהם כמו שרק "עמוק באדמה" יודעת לעשות, עם עמקים והרים, וביניהם נהרות על גבי נהרות של דמעות. חלקן על המסך, רובן בעיני הצופים.

אחרי מותו של נייט (פיטר קראוזה), הלוויה שלו, והפרק לפני האחרון, בו הייתה תחושה של אבדון, התחיל פרק הסיום – לאחר שהיה הפרק הראשון בסדרה שנפתח בלידה ולא בהלוויה (של הבת של נייט וברנדה) -באווירה קשה, כשכולם נאבקים באותם השדים והרוחות בהם נאבקו מאז שאיפשרו לנו להציץ לחייהם: רות (פרנסיס קונרוי) הבודדה התקשתה למלא את חייה ללא שיהיה לה מישהו לטפל בו; ברנדה הרגישה פגומה, והפסימיות הטבועה בה לא נתנה לה לתפקד; דייויד היה אכול פחד ורגשות אשם; והחיים של קלייר לא היו יכולים להיות תקועים יותר. בחלק האחרון של הפרק כל אחת מהדמויות עברה סוף סוף את התהליכים הנחוצים להן כדי להקל על עצמן את החיים כמה שהן רק יכולות, שזה המקסימום שניתן לצפות מחיים שלא נכתב להם תסריט. ואחרי כל הצער והכאב שעברו הפישרים, וההשלמה שלהם עם כך שמחר לא יגיע המשיח ויושיעם, הגיע הסיום האמיתי, שחייב לציין שהוא גם הסיום המתבקש. בול לא יכול היה לשחרר את הדמויות ככה סתם באמצע החיים, לא בסדרה שסובבת סביב המוות. הכל הוביל אותנו לסיקוונס האחרון, שהצליח איכשהו לשחרר אצלנו את כל הרגשות שנאספו במשך חמש עונות. בזמן שקלייר (אוח, הייתי מתחתן איתה היום. אפילו אתמול) נוסעת בדרכה החדשה ניו יורקה, אנו זוכים לראות פלאשים של ההתרחשויות העתידיות של כל הגיבורים, תחילה את השמחות, אבל בסופו של דבר את המוות של כל ואחד ואחת מהדמויות האהובות (מי יותר ומי פחות), כי לא משנה כמה טוב ושמח, בסוף הכל נגמר. החוויה הסוריאליסטית הזו מכה בנו כשברקע מתנגן לו השיר הסוחף של סיה, “Breath Me”. אין מילים.

כשבול הרג את כולם הוא בעצם סיים את המשימה בה פצח אי שם ב-2001 - להגיד לעולם דבר מה או שניים על החיים ועל המוות. המשימה היומרנית הזו עלתה אולי לחלק מהצופים על העצבים - כי מנין לו לבול החוצפה להתפלסף על נושא כל כך בומבסטי בזירה הנחותה-כביכול ששמה הטלוויזיה - אבל החזרה לפשטות בסיום יצרה איזון לסדרה כולה, והחזירה אותה באופן סופי ארצה. כי כל מה שהסדרה רוצה להגיד זה שהחיים קשים, אבל חייבים להמשיך הלאה, ושרק המוות בטוח. וסדר העניינים הזה, שאף אחד לא התייעץ איתנו לגביו מבעוד מועד, הוא מבאס. כל הניתוחים וההשערות לגבי החיים והמוות, כמה שלא יהיו מעניינים ומפרים, נזנחו. זה התבטא בצורה הטובה ביותר בשיחה הדמיונית של קלייר עם אחיה ז"ל בפרק לפני האחרון – "it just fucking sucks that you’re dead". כמה פשוט, ככה אמיתי.

יבוא יום ואנוכי, כמו גם אתם שעכשיו קוראים את המילים הללו, תמותו. כולנו חיים, כמאמר הקלישאה – על זמן שאול, ופשוט מחכים לבורא שינקוב במספר שלנו (ומכאן שמו של פרק הסיום – “Everybody’s Waiting”, שזה גם אותו משפט שנייט הדמיוני אומר לקלייר כדי להמריץ אותה לצאת למסע שלה לניו יורק, שמסמל את תחילת חייה). כשמוצרים טלוויזיונים/קולנועים סטנדרטים אומרים לנו שלא משנה מה קורה, המשפחה היא הדבר החשוב ביותר, רפלקס ההקאה מתחיל לעבוד, אבל ב"עמוק באדמה" הליברלית כל כך זה פשוט מרגיש הדבר הכי נכון שיש.

כמות הטרגדיות שחוותה משפחת פישר בחמש שנים על המסך גרמה למבקרים מסוימים לראות בה מעין אופרת סבון, אבל אחרי סיום הסדרה הכל נכנס לפרופורציות, וניתן לומר שכל מי שזכה לברכה המפוקפקת להשתחל מרחם אמו יקבל לאורך חייו מנת סבל הגונה. מה לעשות אנשים מתים סביבנו עד שאנחנו עצמנו מצטרפים אליהם עמוק באדמה. (הסדרה, אגב, נולדה לאחר מותם של אביו ואחותו של בול). אחר כך אולי נגיע לגן עדן או שסתם נפסיק להתקיים, כל אחד יכול לבחור להאמין במה שהוא רוצה, אבל כולנו נפסיק לנשום ברגע מסוים, ואז אלוהים יודע.

כל האמירות האחרות על הקיום, שטופטפו בכל פרק ופרק ונשזרו עם סיפור חייהם של הדמויות, נזנחו לטובת הפשטות. וכאן שוב התגלתה הטלוויזיה בעליונותה המוחלטת על המסך הגדול, כשעל גבי 59 פרקים מורכבים ומרובדים הונחו ארבעת הפרקים המסיימים של הסדרה, שהיו קלאסיים ופשוטים הרבה יותר. בעצם נוכחותם בגבהים הללו הפכה כל סצנה לכזו שחודרת לכל אחת מהעצמות, וגורמת לנו להרגיש אחרת לגבי החיים שלנו, ולו לרגע.

אחרי המוות של רות ודייויד מגיע המוות של קלייר, אי שם בשנות ה-2080 הרחוקות, אבל עם זאת בלתי נמנע. קלייר הצליחה להפוך לצלמת מצליחה, כראיה מהתמונות שעל קירה, התחתנה עם טד בגיל מאוחר ולא הולידה ילדים, ובעצם חיה את החיים עליהם ויתרה אמה. המוות של כולם, אבל בעיקר שלה, מייתר את המונח סוף טוב. מזום על הפנים של הקשישה ששואפת את נשימתה האחרונה התבצע מעבר חד לפנים של קלייר הצעירה, לוריין אמברוז המושלמת, ולפתע חזרנו לנסיעה שלה במדבר. כאן ועכשיו. אל עבר הלא נודע. הטכניקה לא מתוחכמת כי היא לא צריכה להיות, והיא יושבת כמו החתיכה האחרונה בפאזל ששמו "עמוק באדמה", שעם השלמתו מזריק תחושת חיות מיידית, עצובה-שמחה ומפתיעה בעוצמתה, משהו שספק אם צופי טלוויזיה הרגישו בעבר. בקרביים של כותב שורות אלו התחושה הזו היכתה גלים והתניעה תהליכים, אבל גם אם הרגע הזה נעלם כלעומת שבא, בתור יוצר אלן בול פשוט לא יכול לבקש יותר. הוא, מבחינתו, יכול למות בשקט.