ארבעה סרטי אנימציה בולטים יצאו ב-1996: "הגיבן מנוטרדאם" לדיסני, שסימן את תחילת הסוף מבחינת האנימציה הקלאסית של החברה ואובדן מגע הזהב שלה, "ספייס ג'אם" הדוגמה האולטימטיבית מבית וורנר למסחור יתר בקולנוע, "ג'יימס והאפרסק הענקי" הנועז גם הוא בהפקה משותפת של דיסני ו"ביווס ובאטהד" מבית MTV. שנה אחרי "צעצוע של סיפור" מבית פיקסאר, שהרעיד את אמות התעשייה, עבר הז'אנר כולו עשור מטלטל, בעיקר בסימן המהפכה בדיסני, שנכנסה לשלב גריאטרי וכמעט אובדני; כניסה של שחקנים גדולים חדשים לשוק והמון פיקסאר; הכל כדי להמציא את עצמו מחדש ולחזור להיות תעשיית ענק.
עשר שנים אחרי, ונדמה כי מעולם לא ראינו שנה עם כל כך הרבה אנימציה על המסכים. אל "בלאגן בחווה", "גארפילד 2", "חברים על הכוונת", "כיפה אדומה הסיפור האמיתי", "מכוניות", "מעבר ליער" ו"קרוסלת הקסמים", מצטרפים בחנוכריסמס הזה עוד שלושה: "תזיזו ת'רגליים", "חיים בזרם" ו"ארתור והמינימונים". לקחתי סיבוב, עם האחיינים ובלעדיהם, לצפייה מרוכזת. עונג שבת מעולם לא הרגיש מזוקק כל כך.
תזיזו ת'רגליים (Happy Feet)
במעין התקפה חיובית של תסמונת טורט, אני מסתובב כבר יממה ומשתעל לחלל האוויר את המילה "מדהים", שוב ושוב. ובאמת, סרטו של ג'ורג' מילר הוא הטוב מבין השלושה שיצאו. חכם, בוגר, מרגש, מצחיק, יפהפה. לסרט האנימציה הזה שרובו שחור, לבן ותכלת (פינגווינים באנטארקטיקה), יש יותר סופרלטיבים לקשור מצבעים לצפות בהם.
ב"תזיזו ת'רגליים" יש הכל. סיפור מעולה; רגש - ללא אובר-סכרניניות; מסר מדויק וחינוכי; דיבוב אדיר (ולא רק בזכות רובין וויליאמס); וקטעי האקשן המצוירים הכי טובים מאז "משפחת סופר-על". מילר, אחד מיוצרי הקולנוע האקלקטיים והמסקרנים ביותר, לא מפסיק להפתיע: הוא עושה לפינגווינים מה שאלף דוקומנטרים מתוקים ממי-סוכר לא יצליחו, ומשתמש במוזיקה כמו שאף סרט אנימציה לא השתמש כבר הרבה זמן. סיפורו האפי של מאמבל "הפי פיט", הפינגווין שנולד עם יכולת ריקוד במקום שירה, למורת רוחו של כל השבט, נראה כשילוב קסום בין האודיסאה של הומרוס לברווזון המכוער של אנדרסן. לא להחמיץ.
ארתור והמינימונים (Arthur and the minimoys)
רבות דובר על המאניה שאחזה בלוק בסון, בדרך להפקת ובימוי סרט אנימציה וההכרזה כי לאחריו יממש את איומו להפסיק ולביים. הבמאי הכי הוליוודי בצרפת, והכי צרפתי בהוליווד, הוא עוף מוזר. אקלקטי ממש כמו ג'ורג' מילר, ויומרני כמו ג'ורג' לוקאס. בניגוד לציפיות, דווקא מבין שלושת הסרטים המוזכרים בכתבה, "ארתור והמינימונים" הוא הילדותי והפשטני ביותר. הוא משלב עלילה עוטפת עם אנשים בשר ודם, בכיכובם של פרדי היימור, הילד שזוכה לפחות דקות מנוחה ממקולי קאלקין ב-1990-1992 ומיה פארו, שוודאי אימצה כמה עשרות מינומונים בתום ההפקה. בתוכה, יוצא הילד ארתור להציל את בית סבו וסבתו בעולמם הקסום של היצורים הקטנטנים שעל שמם אפשר לבנות אין ספור פראפרזות (ארתור והמעמולים, ארתור והנימולים, ארתור והמינימלים, ארתור והמנומנמים. עכשיו תנסו אתם).
בסון הקדים את הסרט בספר באותו השם, והעולם אותו ברא עם האנימטור פטריס גרסייה (שעבד איתו גם על "האלמנט החמישי") הוא פנטזיה מרהיבה ומקורית, המעובד באנימציה קסומה. הקולות המובילים הם של מוזיקאים (מדונה המפתיעה, סנופ דוג הנאמן לדמותו בחיים ודיוויד בואי, שמזכיר את תפקידו ב"המבוך") והמקום היחיד שמעורר מבוכה, הוא זה של ילד בן 10 שגורם לוויברציות מיניות אצל נסיכה מינימונית בת 14, וגם בסצינה אחת בה אנו מתוודעים למועדון של סנופ, שהיא אמנם מעולה, אך גם לוקחת את הסרט מאווירת "דובוני אכפת לי" לסליז של "פריץ החתול", למשך כמה דקות ביזאריות. מומלץ, בעיקר לילדים, ובעיקר בליווי הורים.
חיים בזרם (Flushed away)
כמו ש-90% מהשירים בעולם הם על האהבה, כך 90% מסרטי האנימציה, כנראה, עוסקים במשל המועבר דרך חיות מונפשות, המייצגות אנשים. בניגוד ליפנים, שמעדיפים להעביר את הסיפור באמצעות דמויות אנושיות, האנימטורים המערביים ילכו כמעט תמיד בדרכיהם של קרילוב ולה פונטיין. כך גם "חיים בזרם", שיתוף הפעולה המסקרן של דרימוורקס ו"אארדמן", בית היוצר של "וואלאס וגרומיט", שמספר את עלילותיו של עכבר בית מפונק המוצא את עצמו בעולם של עכברי הביבים.
"חיים בזרם" הוא לא "בוגר" יותר מ"תזיזו ת'רגליים", אבל הוא בהחלט הסרט שהכי מתאים למבוגרים מבין השלושה. הבמאי דיוויד באוורס, שאחראי לסרטי אנימציה קודמים של דרימוורקס עבד עם צוות הארט המשולב של האולפנים הבריטים והאמריקאים, ויצר עם קאסט מעולה של מדובבים (יו ג'קמן שמככב גם ב"תזיזו ת'רגליים", קייט ווינסלט, איאן מקקלן, ז'אן רנו ועוד) סרט שכולו פארודיה בריטית על עולמותיהם של אדונים ומשרתים, ואין ספור ריפרורים לקלאסיקות של דיקנס לצד כאלה לסרטי אנימציה מהשנים האחרונות. באופן טרגי ומפתיע כאחד, תקציבו של "חיים בזרם" הוא המנופח מבין השלושה (149 מיליון ד'), מה שיקשה עליו מאוד להחזיר את ההשקעה בו.
ללא קשר לרצון לסייע לאיתנם הפיננסי של אארדמן ודרימוורקס כדאי לכל מי שעבר את גיל 20 ויודע בדיוק איפה נמצא BBC פריים על הממיר, שלא להחמיץ את הסרט. אחרי שהילדים שלצדי לא הבינו רוב הזמן למה אני מתפוצץ מצחוק, זה הזמן לפקוד את האולמות הכמעט-ריקים של הגרסה האנגלית, לשים רגליים על המושב הקדמי ופשוט ליהנות מכל רגע.