התבגרות. מילה בעייתית שגדלה עליך כל הזמן. התבגרות היא אחד הדברים שתמיד נבחנים בתקליטים חדשים של אמני מייג'ור. נו, האם הוא התבגר מאז אלבומו הקודם והפסיק עם הסמים, הבחורות ושאר השטויות? במקרה ואותו אמן המונח על שולחן הביקורת הוציא משהו שמזכיר היפ-הופ מסטרפיס כבר באלבומו הראשון, הסוגיה נכונה שבעתיים. מעבר לקטנוניות העכברית של מבקרי מוזיקה, תמיד יתקיים, במישור אישי לחלוטין, מאבק ההכרעה בין התקדמות לכיוונים נועזים יותר (תראו מה קרה לקיו טיפ, או נכון יותר לא קרה), או להמשיך לעשות את הקטע שלך כל עוד מישהו מוכן לשלם עליו (בערך כל אמן היפ הופ שני).
בין כל אלו, סנופ דוג הוא מקרה מיוחד. לזכותו של השלוך אפוף העשן יאמר כי כבר מיומו הראשון הוא העמיד את אחת הפרסונות המובהקות והאהובות ביותר בהיפ-הופ. כזו, שעומדת בכבוד (ובחיים) לצד רוחו החיה להחריד של טופאק ועד היום היא נקודת התייחסות המובהקת לגנגסטא אשר מגיע בשם המקום בו השמש כ"כ אוהבת לשקוע. סנופ כבר עבר את שתי הבחירות שפורטו לעיל במהלך הקריירה הארוכה שלו. הוא התחיל עם כל הגנגסטא שיט, קיבל את הכבוד, הכסף, התהילה וכמובן גם את המשטרה על הגב. אז עוד קראו לו סנופ דוגי דוג. אחרי שסחב עוד קצת עם אותו סטייל, אבל בפחות סטייל, הוא חתך במהלך נועז ובלתי נתפש לדרום החם, הרבה לפני שסירופ סגול וגריל על השיניים היו כאלה אופנתיים. אנשים ראו בתקופת הדירטי סאות' הקצרה של סנופ כנקודת שפל גדולה בקריירה של הבחור הארוך מלונג ביץ'. פרסונלית, מסחרית ואומנותית. הם צדקו במשך שני אלבומים, אבל בסוף יצאו הכי טועים בעולם.
מעבר לכל סטלת הסטיקי-איקי-פו-שיזי-מיי-ניזי-שיט, סנופ הוא בנאדם חכם. מאד חכם. הוא למד מהמאסטרים בדרום (בעיקר מ-פי) איך להפיק ולשווק בעצמך את המוזיקה שלך ולעשות בוכטות מזה. למד לנהל ביד קשה - מוקף אנשים שאתם ממש לא רוצים להתעסק איתם - ארגון משפחתי קטן ויעיל ולהפוך אותו לפלטפורמה גדולה יותר מהיפ-הופ. זוכרים את הסרט הפורנו-לייט "דוגי סטייל"? את זה לא לומדים במנהל עסקים. את זה לומדים ברחוב. וסנופ דוג, מיליונר, איש עסקים, שחקן דל וסטלן על לא שוכח לשנייה מאיפה הוא בא. הוא עדיין האו.ג'י מהרחוב.
לאחר 14 שנה בביז, האיש היה ונותר מה שהיה, רק יותר חכם ופחות מהיר. לעיתים לא במעשים (כמות המעצרים השערורייתית שלו, כשבכל פעם מתלווה לשקית הוויד הנצחית שאיתו גם איזה כלי נשק מוצפן. בדרך כלל זה קורה ממש לפני השקת אלבום חדש), אך למרבה הצער גם בפלואו. הימים של "Tha Shiznit" (אחד מהפלואים הטובים בהיסטוריה) אולי חלפו מזמן, אך האיש עצמו נותר גנגסטא לכל החיים. וזה בדיוק מה ש"The Blue Carpet Treatment" האלבום החדש והשמיני במספר שלו, בא להשמיע. נכון ל-2006, שאריות ההיפ-הופ המסחרי הן רק משחק ילדים - אין יותר גנגסטא מזה. פו שיזי.
כל כלב ביג'י יומו
כרגיל אצל סנופ, ככל שזה יותר גנגסטא זה יותר פאנקי. אין מקום לאפלוליות הפשע המנופחת של פיפטי או לחיקויי ד"ר דרה של הניימדרופר דה גיים. גם לא למרמור והכעס של אמינם על כל העולם ואישתו. כשסנופ כועס הוא מביא איתו לאולפן את ג'ורג' קלינטון, באטלקאט, ד"ר דרה, ריק רוק, אר.קלי, פארל וויליאמס ועם הרבה כבוד גם את הדוד סטיבי וונדר. זו ההגדרה שלו לאלבום גנגסטא. ביג סנופ דוג סטייל.
סנופ, כמו מקצוען אמיתי, לא מבזבז זמן על התחלות מגומגמות. הוא ישר מכוון למקומות בהם אנו אוהבים לשמוע אותו - לואו רייד של באסים, סינתים פארלמנטים והקול העצל הזה - לעיתים נרדם ולעיתים רק מתעורר - מספר את מעשיות הפשע על הביטים שאתם רוצים במסיבה שלכם. רצף עשרת השירים הראשונים מזכיר יותר מהכל את האלבום ההוא שלו, אבל עם ההתאמות הנדרשות - הכי 2006, הכי מסוכן והכי ווסט קוסט. זה מתחיל עם ג'ורג' קלינטון על הפתיחה, ממשיך עם סימפול הקרטיס מייפילד ההכרחי לאלבומים של סנופ, נייט דוג שרוככ שוב על הפזמונים האלו שמשקלם בזהב; בי-ריל מסייפרס היל, אחד שכבר עבר תקופות גרועות מאלו, יושב בכיף על ביט רגוע יחסית של הנפטונז ו-Vato, שעושה הרבה כבוד לכל האסוס מכוסי הפנים בשכונות הלטיניות של אל.איי. בכלל, חלק ניכר מהשירים מדברים בדיוק אל אותם חיילי רחוב אלמונים, שמבדילים רק בין הצבע האדום לכחול. הבלאד והקריפס שנפגשים ב- "Gangbangin 101" בו דה-גיים בפינה האדומה אומר סוף סוף משהו וסנופ שומר על האוסול בצד הכחול.
דווקא כשד"ר דרה מגיע קורה משהו מצחיק, מהדברים שהאלו שמוכיחים לך עד לאן ההיפ הופ יכול להתדרדר. הנה דרה, האיש עם הכי הרבה כבוד בהיפ-הופ (למרות שלא הוציא ביט טוב יותר משנה), מסמפל כאן דיידו במה שנשמע כמו מחווה דהוייה ומאוחרת ל"סטן" של בן טיפוחיו, והנה סנופ מי שהמציא את הפלואו המתנמנם בהיפ-הופ מנסה לשיר כמו פיפטי, החקיין מספר 1 שלו. והשיר הזה, "Round Here", הוא מאלו שכנראה אף פעם לא תדע אם אתה ממש שונא אותו, או דווקא די מחבב. ובכל זאת, דרה מתארח כאן גם כאמ.סי (וולקאם בק דוק) ב"Imagine", ללא ספק הפסגה הלירית של האלבום, בו השניים מדברים על עולם ללא היפ-הופ ודיאנג'לו - עוד גאון מחופף שעולם הסול לא יכול להתקיים בלעדיו - מגיע לפזמון ותו לא. מצחיק ששבע שנים אחרי "וודו" עדיין מצפים מהאיש הסופר-מוכשר הזה לעשות קסמים בכל הופעה נדירה שלו. ועם כל הכבוד לדוקטור השוס האמיתי מגיע משניים: ג'ימי פוקס ששר ומפיק את "Pssst", השיר הטוב ביותר באלבום וסטיבי וונדר, שסוגר את האלבום עם רוח פיוס לאור רוח המלחמה הפאנקית, אשר מנשבת בין 21 שיריו.
סנופ לא זקוק היום ללהיטי קרוסאובר וחיזוקי ג'סטין. הפעם זה הוא נטו. הרבה לטוב וקצת לרע. כי למרות שלל האורחים (הקליפס, דמיין מרלי, טימבלנד ורבים אחרים שלא הזכרתי) יש רק כוכב אחד באלבום הזה. והכוכב הזה מזדקן בכבוד, תודה לאל.
סנופ דוג, "Blue Carpet Treatment" (הליקון)