בני האדם מתנחמים פעמים רבות בחוסר הידיעה המתווה את המסלול שלהם אל הכרת עצמם. אמנם אנחנו דפוקים, אנו אומרים לעצמנו, אבל יש רגע מכונן אחד בעברנו, שאם רק נצליח לזקק אותו מתוך מערבולת האירועים של חיינו, תנחת עלינו אותה הארה נכספת. התשוקה הזו היא נחמת טיפשים, כיוון שטרגדיה אנושית אינה מתמצקת לכדי פרט אחד בהיסטוריה האישית שלנו שחשיפתו תשפוך אור על כל מה שקרה לנו מאז. זו בדיוק הסיבה שמדריכי ניו אייג' מבקשים לבטל את האני: הכאן והעכשיו נטולי ההקשר האוטוביוגרפי אינם מאפשרים את מציאת הפתרון, אלא את הפסקת החיפוש.
ההבנה הזו, שחייו של אדם ראויים להיבחן באמצעות מיליוני הפרטים הקטנים ביותר שמרכיבים אותו, אף אם הם נדמים חסרי חשיבות לחלוטין, ולא דרך פרט אחד, גדול ועקרוני ככל שיהיה, היא העומדת בבסיס יצירתו של זבאלד, הן בספרו "המהגרים", שזכה לתשבוחות מוגזמות, והן בספרו "אוסטרליץ", שתורגם עתה לעברית, ומהווה את כל מה ש"המהגרים" רצה להיות ולא הצליח.
תקוע בתוך טבעות עברו
ז'אק אוסטרליץ, גיבור הספר, משרטט את חייו בפני המחבר, בשורה של פגישות מקריות בינם המתפרשות על שלושה עשורים, באמצעות תיאור אינספור אנקדוטות וקרעי זיכרון. אוסטרליץ, היסטוריון של ארכיטקטורה, מספר למחבר על מבנים שביקר בהם, על ילדותו במשפחה מאמצת, על יצירות אמנות ועל החיות האהובות עליו, מתוך שאיפה להשלים מסע סיזיפי אל "מטאפיזיקה של היסטוריה, שבה הדברים שבזיכרון שבים ומתעוררים לחיים". הוא משתוקק להתניע את זיכרונו כיוון שבעברו ניצב רגע טרגי אחד, שהפך את עולמו למקולקל ודן אותו ל"תחושה של בידוד והעדר קרקע יציבה". עבור אוסטרליץ "ביחסים שבין הזמן למרחב...יש משהו אשלייתי ומטעה". דווקא בשל כך, זיכרונותיו אינם מספקים תשובה, אלא מהווים אלגוריה לקיפאון הנפשי שמלווה אותו.
בין השאר, מספר אוסטרליץ על טבעות הביצורים שהוקמו סביב לערים במטרה להגן עליהן. התרחבות הערים חייבה בנייה של עוד ועוד ביצורים, עד שאת העיר הקיפו מספר רב של טבעות. טבעות ביצורים אלה כשלו פעמים רבות בהגנה על העיר, משום שהפכו להגנה מיושנת וחסרת ערך. אוסטרליץ, המודה כי ההיסטוריה של הארכיטקטורה מהווה עבורו "היסטוריה חלופית" לאוטוביוגרפיה שלו, תקוע אף הוא בתוך טבעות עברו, שאינו מגן עליו אלא כולא אותו.
כל פרט בחייו של אוסטרליץ משמש לבחינה תרפיוטית-פסיכולוגית, ונושא עימו משמעות מטאפורית, אלא שמשמעות זו אובדת בחוסר הקוהרנטיות הקפקאי שבו לכוד הגיבור. הקפקאיות במצבו היא פנימית: כשהוא מספר על בית משפט ענק בו ביקר, עתיר כוכים ומסדרונות חסרי מוצא, הוא מספר על עצמו, תועה בתוך ערב רב של פרטים שאינם מצטרפים לכדי מכלול של זהות. התמונות אותן הוא מצייר הן תמיד קפואות, כמו חדר שאיש לא ביקר בו שנים רבות, בהן "סבך רגשות מוזר ישתלט אפילו על היסטוריון".
רגע ההיזכרות הנחשק מגיע כשאנו כבר מכירים את עולמו המשוסע של אוסטרליץ דרך סיפוריו. בהגיעו לתחנת רכבת עצומה, מכה בו בעוצמה הזיכרון של הרגע בו התמוטט עליו עולמו בצורה כה הרסנית. לכאורה, הרגרסיה הפתאומית שלו לגיל ארבע, אז נותקו חוטי חייו, אמורה להוות את תחילת השלמת הסיפור. אולם זה לא קורה; כאמור, גם חשיפת אותו רגע אינה יכולה לחבר את כל קצוות החיים לאריג שלם, ו"איש אינו יכול להסביר בדיוק מה מתרחש בתוכנו כשהדלת שמאחוריה נחבאים הפחדים של הילדות נפרצת לרווחה". הכמיהה להבנת אישיותו היא פטה מורגנה, והטרגדיה היא עוד פרט, חשוב ורב ערך, אך כזה שמצטרף לתיאור החידה ותו לא.
הקריאה בספר הזה היא עינוי מרתק אך חסר סיכוי. אין די באש הזיכרון בכדי להתיך את חייו של אוסטרליץ, המהגר הנצחי, כפי שאין דרך להבין הבנה שלמה של מישהו מאיתנו. "אם ינסה מישהו באמת לדווח בשיטתיות כלשהי... על מה שאירע... יידרש לו לשם כך נצח שלם", אומרת אחת הדמויות על קרב אוסטרליץ של נפוליון, ובכך מכוון זבאלד לקרב על חייו של אוסטרליץ גיבור סיפורו: כדי להבין דבר ענק ומורכב כמו חיים של אדם, דרוש לנו נצח, ותהייה אובססיבית על כל פסיק. זוהי משימה בלתי אפשרית, ואין בה שום דבר מענג או מנחם.
מי שמכיר את זבאלד ויצירתו יודע שהטרגדיה של אוסטרליץ קשורה לשואת יהודי אירופה. לכן, הגישה הזו של עיסוק בתפל, כביכול, הביאה על זבאלד את חמת זעמם של קוראים מסוימים, שטעו לחשוב שבהליכתו מסביב לשיח הוא מייצג את הגרמני המצוי שמסרב להישיר מבט באומץ אל הזוועה שעמו חולל. ולא כך היא, כי בטכניקה החמקנית והמתעתעת שלו עושה זבאלד את הבלתי אפשרי כמעט, ומאפשר גישה לטרגדיה שהיא, בהווייתה, בלתי נגישה.
"אוסטרליץ", וו. ג. זבאלד. מגרמנית: יונתן ניראד (כתר)