בטעם של פעם

בואו נשחק משחק. ניקח סלבריטאים בדרגות משתנות ומתחומים שונים ונשדך להם מיקום כלשהו בעולם, שכל קשר אליהם הוא מקרי בהחלט - דג מחוץ למים בז'רגון המקצועי: דובי גל בכפר דייגים בפורטוגל. אלי האנה ממלצר במסעדת גורמה. חברת הכנסת אסתרינה טרטמן עם משפחת להטוטנים בקרקס. עדי הימלבוי בדסק החדשות של וואלה!. זהו. ארגנתי בשביל YES עונה שלישית של "פעם בחיים". אין בעד מה.

קובי אוז בכפר ערבי, מושיק עפיה בטכניון, קרין מגריזו בשבט אפריקאי ויעל גולדמן במעצר בית אצל אלפרון. רואים? אין ממש הבדל. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. העיקר שיש חצי שעה יומית, שתעביר את הזמן עד שנינט ורן דנקר יסיימו את הפסטיגלים ויחזרו לעונה רביעית.

את אסי וליאור דיין והקשר בינהם היה שווה לראות גם אם לא היו שולחים אותם לחוות בריאות ורק שמים אותם בחדר ריק. כשיש לך כריזמה אז יש לך כריזמה, ולאסי דיין יש כל כך הרבה ממנה (ושנאה עצמית ואהבה עצמית), שהוא היה יכול להחזיק את הסדרה על הכתפיים שלו לבד. בפעם שעברה שנתנו לו לעשות את זה, זה נגמר בחוזה עם HBO. גם לליאור דיין לא חסר. כשאתה גדל בלי בית אמיתי, לאמא שסובלת מדיכאונות, לאבא שסובל מעצמו ויש לך על הכתפיים את כל משפחת דיין, אתה פשוט חייב חיבוק. זה מה שליאור מחפש והחיפוש הזה הוא עצוב ומרתק לצפייה.

בזמן שהאבא ממשיך להיות גדול מהחיים, הבן חיפש משמעות אצל רועי עזים וכל מיני רוחניים דתיים ששורצים בגליל. מה הוא בסך הכל רוצה? הרגשה של בית ואומלט ספרדי בבוקר? ואם אפשר גם לעשות את הצרפתייה? לא, השניה. לעשן איתה את הסיגריה של אחרי משהו שעוד לא התחיל. כאלה הם החיים של משפחת דיין ואנחנו זכינו להצצה לתסביכים, ההתמכרויות והאהבה האמיתית שלהם ועל כך יש להודות ליוצרי הסדרה.

יעל גולדמן, לעומתם, היא מקרה הפוך. גולדמן היא יפה אמיתית, מתוקה, מוכשרת ופצצת על. אבל הסביבה שבה שמו אותו הייתה כל כך חזקה ומעניינת, שבכל פעם שהמצלמה עברה מיעקב אלפרון אל יעל, פשוט התבאסתי. משפחה עם שבעה ילדים, אהבה ושמחת חיים, שחיה לה חיי שגרה בורגניים ופעם בכמה ימים מתפוצצת לה איזו לבנת חבלה ליד דוד אריה. משפחת אלפרון חיה חיים כל כך מורכבים ומעניינים, שאני לא צריך כוסית שתסתובב להם בין הרגלים ותתלונן למצלמה שהם לא מדברים על הדיסוננס שהם חיים בו. מספיק לראות את יעקב אלפרון מגיע בבוקר לדיון בבית המשפט ושומע שהוא מסוכן לציבור ואז לראות אותו בערב שר בהתלהבות של ילד את "אשליות" במסיבת קריוקי כדי להבין את זה לבד.

אם היה נוצר איזה מתח מיני בין יעל לבין מישהו מהמשפחה או החבר'ה של אלפרון, זה כבר היה הופך למעניין. אבל יעקב הוא איש של כבוד וכשהוא נותן הוראה לא להתקרב אליה, אז אפילו צ'יקו שהזיל עליה ריר יתייצב מול המצלמה ויגיד שהיא בכלל לא הטעם שלו והוא "מעדיף בחורות שמנות. כאלה שבקושי נכנסות למכונית".

בואו נשחק משחק. נכתוב משפט מעניין ומיד אחריו משפט שלא מזיז לאף אחד: ילדים מנוצלים מינית בתאילנד. דודו טופז אוכל צהריים. שבטים באתיופיה חוגגים אירועים על ידי נשים שמכות אחת את השניה בחוזקה בשוט. מושיק עפיה לא מבין כימיה.

זו הבעיה העיקרית של הסדרה. על כל סצנה מרתקת וקורעת לב של אסי וליאור דיין מפרקים לעצמם את החיים ומאהבים את המצלמה, יש סצנה של שלומי סרנגה מנסה להקשיב לחנונים בטכניון ומושיק עפיה קופץ מסביב. על כל צילום מרהיב של נופי אתיופיה, יש צילום של קובי אוז ישן. חוסר האחידות הזה בין הסיפורים השונים שמרכיבים את הסדרה הוא בעייתי, כי קשה לעקוב אחרי סדרה שמקפצת לה בין מסע החיפושים העצמיים של הדיינים למסע החיפושים אחרי רהיטים עתיקים וקיטשיים של אהובה אלפרון. עד שאתה מתחיל לחבב את יעל בר זוהר, שבאמת השתדלה להתחבר וללמוד מדרך החיים של שבט האמר האתיופי, פתאום קופץ לו מושיק עפיה שמחפש עוד הזדמנות לדחוף את "אני לא זמין".

בהפקה דווקא ניסו ליצור ניגודים מעניינים בליהוקים שלהם. קובי אריאלי, שהצהיר שהוא מפחד מערבים ושבעיניו האיסלאם הוא בדיחה, הפתיע בחיבור נדיר למשפחת כבהא, שנגמר בהצהרות אהבה מרגשות ובזוג אופניים לאחמד. קובי אוז, לעומתו, היה מיותר וגם ככה הצידוק לשליחתו לכפר ברטעה היה תלוש (תושב שדרות? מתי בפעם האחרונה הוא בילה לילה בשדרות? ממתי יורים קסאמים על שדרות מכפר שנמצא ליד פרדס חנה?).

מושיק עפיה הוכיח את מה שציפו ממנו כששלחו אותו לטכניון – הוא הילד עם בעיות הקשב, שנעלב מהילדים החכמים של הכיתה. שלומי סרנגה, לעומתו, התגלה כבחור מקסים, סקרן וחביב מאוד. אבל בשביל זה לא היינו צריכים להטריח את משפחת גרשוני מהטכניון, לצוות לה צלמים ולהכריח פרופסור רציני לחלק תעודת בוגר שבוע ביקור בטכניון לעפיה.

יעל בר זוהר וקרין מגריזו אחראיות לאחת מהסצינות הסקסיות ביותר בתקופה האחרונה, כשהן מתקלחות באמצע שומקום על רקע שקיעה אפריקאית אדומה-צהובה. מעבר לזה הן היו היחידות שסיפקו את הסחורה שצופתה מהן – קצת מפונקות, קצת סקרניות וקצת שוברות לבבות. הפרידה שלהן מחברי השבט, ובעיקר זו של קרין ממארלה המאוהב, הייתה אפילו מרגשת.

לקראת העונה השלישית (שתגיע, בטוח שתגיע) כדאי להפקה להתרכז במציאת מספר מצומצם יותר של אנשים מעניינים, או סיטואציות שוות ולהתמקד בהן. העריכה והבימוי המקצועיים והמושקעים של הסדרה כבר יעשו את שאר העבודה.

אני מוכן לתרום לכם אפילו עוד כמה רעיונות – משה נוסבאום מוסק זיתים, מיטל דוהן בבית של שלמה שרף, אילנית לוי ואייל גולן מנהלים ג'ימבורי, לימור דגני מחכה לטרמפ בתחנת אוטובוס קו 66 לפתח תקוה.