באופן מילולי

אחרי שייכתבו עשרות השורות, שיכילו שלל מילים, משפטים ומושגים כמו "הייפ", "פוסט-פאנק", ו"באמא שלי ששיר ששתיים דומה לשיר ארבע מ-'Wish' של הקיור", צריך לחשוב רק על דבר אחד: במקום מסוים בארץ, באחד התיכונים הענקיים האלו, מתחבא ילד שמחכה ללהקה ישראלית שיוכל לרשום את השירים שלה על השולחן. הוא מעדיף שזו לא תהיה סינרגיה.

הקוד הגנטי של העברית מורכב לכאורה מהפרופיל המושלם של מתבגר/אורבניסט שחולם על מנצ'סטר: הגיטרות הדוקרות, הסאונד שמורכב מעיניים שראו את "אנשי המסיבות" יותר מדי ושירים עם רמיזות דו-מיניות. המהומה המקומונית/אינטרנטית הייתה רק עניין של זמן וחיי הזוהר דה-לה שמעטה של תל אביב נראו קרובים מתמיד לעברית. אלא שאז התעוררה בעיה קלה: מישהו נבהל וההופעות של העברית הפכו פתאום מבוישות ואנמיות.

לכן ההתעכבות של העברית בהוצאת האלבום במשך כמעט שנה הייתה, למרות הכל, צעד נבון ביותר. "חיי הזוהר של תל אביב" משייף מצוין את מה שמועדוני ההופעות בישראל מצליחים לדפוק בצורה שיטתית להפליא. העברית נשמעים כמו להקה שיודעת להשתמש באינטרנט מהיר ומצליחה לשבור את מעגל הבורות של המוזיקה הישראלית בכל מה שנוגע להשכלה מוזיקלית. סביר להניח שכשהחבר'ה עשו קומזיץ עם מיטב שירי שלום חנוך וכוורת, ילדי העברית אפילו לא הוזמנו. ההשפעות ההו-כה מדוברות של העברית(כל מה שלובש שחור ומושפע מ-Joy Division) והיישום המצוין שלהם באלבום הבכורה, הופכת אותם לסוג של תקווה לבנה ואפלה במדבר של הרוק הישראלי (תנצב"ה). אמנם לקח כמעט 6 שנים כדי שמישהו יבין שאינטרפול היא להקה שמשנה חיים, אבל לפחות זה קרה עוד בימינו.

למרות כל אלו, היתרון הגדול של העברית הוא החיסרון הבולט ביותר שלהם. ההקשר התרבותי שבו הם ממצבים את עצמם מחייב אותם לרף, שמצריך מוט גבוה במיוחד לעבור אותו מבלי ליפול על הגב. אחרי שהגיטרות מדוממות מנועים, להקה צריכה לבחור אם היא רק תולה פוסטרים של להקות אהובות, או שהיא תולה את עצמה. הכתיבה של העברית רק קורצת לגיבורי התרבות שלה (איאן קרטיס, דיוויד בואי ומוריסיי) ונשארת בתבניות קבועות ומעט מאולצות אפילו. הדבר מזכיר באופן מדאיג את הנטייה של הלהקות הישראליות ששרות באנגלית בינונית, להשאיר את עניין המשמעות שבמילים למשוררים. שהם יעוררו השראה.

אבל מי שמוזכר בקומוניקט שלו בנשימה אחת עם אינטרפול והקיור לא יכול להרשות לעצמו לא להסתכל בעיניים לדף הלבן ולכתוב רק על חליפות. בשירים כמו "מסיבת כיתה", "הכל הסתבך" ו"בואי", חסרה דמות (מרטין האנט?) שיקרע את מסיכת המעריצים מעל הלהקה. העברית מסמלת את עצמה כשער מוזיקלי בלבד לעולם של הגדולים באמת, כי זהות נכתבת גם במילים. העברית כרגע נראית כמו להקה שגנבה מאות דרכונים דיפלומטיים ולא ממש זוכרת איפה היא נולדה.

ואחרי כל המושגים המפוצצים והרגש שנותר עקר, נשארים עם שיר אחד: "חיי הזוהר של ת"א" הוא הטקסט הבודד שמסכם במדויק את הממשי והכוזב בהבטחה המוזיקלית הגדולה שנקראת העברית. בסופו של דבר, מעבר לערפל של אורגיות המוניות שלא קיימות ולשורות של הקוק, "שום דבר לא חשוב כשזה שורף על העיניים". הלוואי והעברית, זן נדיר של כישרון וחשיבה בתרבות הישראלית, הייתה מצליחה לשרוף את העיניים יותר. בחיי שהייתי חורט שירים שלהם על השולחן.

העברית, "חיי הזוהר של תל אביב" (ספאם)