אמריקן פאי

"בחדר המיטות", סרט הבכורה של טוד פילד, היה סיפור שקט ומטלטל על אובדן ונקמה, אחד מהסרטים הטובים של 2001 – מקורי, עוצמתי ונוגע. חמש שנים לקח לו להוציא סרט שני, "ילדים קטנים", ורק בצפייה בו, ניתנת לי ההזדמנות להבין בדיעבד את חלקו המועט יחסית להצלחת "בחדר המיטות", שם – לבד מסיפור מצוין – הוא בורך בקאסט מעולה שחלקיו התאימו כנראה אחד לשני באופן מושלם.

ולמה ההבנה בדיעבד? כי "ילדים קטנים" הוא סרט מבאס. נכון, עם הסיפור המובא בו קשה שלא לצאת עם תחושה של סלע גדול הרובץ על עליות הלב, אבל נראה שלבד מגסות העלילה והקווים אליהם היא מתפתחת, גם ידו של הבמאי גסה. בהכוונת הדמויות, בעזרים החזותיים, בניואנסים שנמצאים כמעט בכל דיאלוג בסרט.

שתי הדמויות המרכזיות ב"ילדים קטנים" מרגישות שחייהן אינם ממצים את התשוקות והמאוויים של נעוריהם. שרה (קייט וינסלט) ובראד (פטריק וילסון) תקועים שניהם בחיי נישואים לא מאושרים – איש איש בשלו. לשניהם ילדים קטנים – לשרה בת ולבראד בן. בני זוגם הם מצליחנים ודומיננטים, בעוד שגיבורינו מהרהרים על רקע הפרבר הכל-אמריקאי בו הם גרים בהחמצות של חייהם, בעיקר בצד הרגשי. הדמויות המובילות הנוספות הן זו של סוטה מין ששוחרר מהכלא וגר עם אמו, ושל שוטר לשעבר, ברנש בהמי ומתוסכל, שרודף אותו בשם ההורים המודאגים. הרומן הנרקם בין בראד לשרה לצד ניסיון השיקום של האסיר המשוחרר, מתנגשים בנוסחתיות שבה הם אמורים לנהל את חייהם. הסרט מבוסס על ספרו של טום פרוטה – מי שכתב גם את Election, שלפיו ביים אלכסנדר פיין את סרטו המעולה באותו השם.

בניגוד למה שמצטייר בהתחלה, "ילדים קטנים" הוא לא עוד אחד בסדרה של אלפי כתבי אישום תרבותיים נגד החברה הפרברית בארה"ב, זו שמציבה מודלים מאוד ברורים למה נכון, מה לא נכון ומה נחשב ל"הצלחה". הוא מתעסק בדמויות, שאף אחת מהן לא מצליחה להיות עגולה מספיק כדי ליצור את ההזדהות הנדרשת. גיבוריו של פילד לא משכנעים בתסכול שלהם, ולכן כנראה גם לא משוכנעים בזכות שלהם לעשות שינוי בחייהם. הפרברים הם תמיד רקע נוח לסיפור של שונות וחוסר-הגשמה עצמית, כך שבמובן זה פילד זכה לקרקע נוחה, עליה הוא ביקש להפגיש אותנו עם דמויות שרוצות לשנות את חייהם.

הפיזור של פילד בין דמויותיו, וחלוקת המשקל שווה בשווה בין שתי דמויותיו הראשיות (בראד ושרה) ושתי אלו המשניות – של אותו שוטר לשעבר וסוטה מין, כשלמעשה כולן מביאות את אותו ממד רגשי של תסכול ורצון להשתחרר, עומדים לסרט לרועץ. רק ווינסלט (באחת השנים העסוקות בקריירה שלה) מצליחה לרגש, לשכנע ולגעת באמת, עם תצוגת משחק משובחת. וילסון מחוויר לעומתה ונראה כאילו הוא לא מתאמץ מספיק להשתחרר מהאספקלריה המהממת שלו לטובת הפגנת משחק ראויה. נכון, הוא משחק דמות מופנמת, אבל איש לא ביקש ממנו לגלם פלקט.

בין בריכת השחייה השכונתית לגן השעשועים, פילד מביא סרט לא רע, אפילו טוב לפרקים, אבל רחוק בעיניי מהסופרלטיבים שקשרו לו עד כה בארה"ב. עם סיפור שהיה יכול לרגש הרבה יותר – ובעיקר לדייק יותר, בימוי שנדמה לעיתים כנוקשה וקאסט לא-אחיד ברמתו, "ילדים קטנים" הוא פאי מריר וחצי-אפוי. ובפרברים לא סולחים על מאפה לא מוצלח.