מערכון פתיחה איפה קונים את הסופרגלו שמדביק בכוח את חנה לסלאו ודייויד "היינו חייבים דמות מנצחת במערכון" ברוזה לאהוד יערי (יובל סמו מעולה), שמפחד מצבי יחזקאלי וקונדליסה שחורה עם לינגו יותר לבן משל ביל גייטס שמדקלמת דיבור שחור, כמו שרק אשכנזי יכול לכתוב?
צימרים עד מתי, לכל הרוחות, עד מתי ימשיכו לרוץ עם שלוש דמויות הישראלי המכוער האנכרוניסטיות האלה; עד מתי יתבזה אסי כהן עם דיבור הקטקט שהוא סיגל לדמות שלו ועד מתי ימשיך טל פרידמן לסחוב את דמות המורה מ"עלילות משה בעיר הגדולה"? ולמה זה כל כך ארוך?
המלחמה הבאה לא רק שמדובר במערכון המבריק והנועז ביותר בתכנית, אפילו יש שימוש מוצלח בדב נבון.
השחיתות בכדורגל הישראלי כדמות שמגלמת את הקריקטורה של עצמה, רון קופמן היא משימה קשה, אפילו למאסטר דמויות אקסצנטריות כטל פרידמן. רק אחרי חצי מערכון הוא נכנס לרמת האנרגיה הדרושה כדי להתניע את הקוף. יולי תמיר של עלמה זק היתה קונטרה טובה ("את פוקו לגמרי"), עורכי הדין עדיין מזכירים את ימי ועדי העובדים של אלי ומריאנו, ואלון מזרחי ואשתו חייבים להתחיל לקבל עוד זמן מסך.
דריה פלג בשירותרום אין הרבה שטיקים לדמות הזו, אבל אלו שיש עובדים מצוין.
הבלוג - אפשר להגיד יפה שלום לרומנים, הבלוג הזה הוא קצוות לגמרי. ומה תגידו על הופעת האורח של השנה - שולה אלוני כ"מורה להיסטוריה או משהו"?
אין גבול לאהבה הפרק הכי חלש עד היום בטלנובלה המדובבת ועדיין, כל הסיפור מספיק טוב בשביל להחזיק שתי דקות יומיות.
(ניב הדס)
מועדון לילה
ארז טל חזר בסוף השבוע הזה לימים העליזים שלו בגלגל המזל. בין הבובות המרקדות ולהקת הרבניות המפזזות שהגיעו לאולפן ביום שישי לבין "עודד אמר להרים ידים" בשבת, רק חסר היה שטל מן ורות גונזלס יכנסו לאולפן בלבוש מינימלי כדי שכולנו נרגיש צעירים ב-13 שנה. אין אלא לנסות לנחש מה יקרה בסוף השבוע הבא בתכנית המיוחדת לסוף שנת 2006.
משתתפי התוכנית של יום שישי הזכירו פחות פאנליסטים בתכנית בידור ויותר חבורה של מילואימניקים שנפגשת בבר לא אופנתי מעל קניון בפריפריה. בדיחות על פטריות ברגליים, הפרשות חרמנות בשקל והומופוביה. החדשות הטובות הן שרן תלם הפסיק להתחפש לכתב האיראני, החדשות הרעות הן שהוא עדיין לא מצחיק.
התכנית של שבת לקתה בכל התחלואים הרגילים: רעש ובלאגן לצד אורחים לא מעניינים, למרות שאני באופן אישי תמיד מתמלאת גאווה לראות את בונו משכיב את עדן הראל על הלימוזינה, גם כשאני רואה את זה בפעם ה-100.
(הדס ריבק)