פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "קליפות שקופות"

      אורית גרוס מספרת על הקיוסק ועל האשה והילדים ששלומי השאיר אחריו אחרי שמת, בספרה החדש "קליפות שקופות"

      גנים שחורים

      כששלומי מת הוא השאיר אחריו קיוסק, ו?ספ?ה עם סירה ואישה. ילדים עוד לא היו לו, אבל סירה קטנה מחוברת לווספה כבר הותקנה עבורם. עד שמת ישב מדי ערב בסלון ביתו, מספר ללינדה שנחה לידו ורגליה אסופות אל בטנה הרכה, על הילדים שיהיו להם, כאילו הייתה אשתו פעוטה קשת עורף שדרשה לשמוע את אותו הסיפור פעם אחר פעם.
      'ואת הסירה נמלא בילדים. אני אנהג, הם ישבו בתוכה, ואת תתפסי את מקומך מאחור ותחבקי אותי. חזק תחבקי. על הקרקעית, בין הרגליים הקטנטנות, נשים שקיות מלאות כל טוב – שוקולד, סוכריות, ופלים, מרמלדות, בקבוקי שתייה, וכך ניסע בשבתות לבקר את האחיות והאחיינים שלך או שלי, לפי התור ואיך שתרצי'. והמאזינה, שמפשקת את רגליה משני עברי הווספה ומייצבת את ישבנה על המושב שמאחוריו, מלטפת במבטה את הרזון שצמח על פניו ומחייכת אליו בהסכמה. 'בחורף ניסע לגבעות הירוקות להראות להם שדות של רקפות וכלניות', ועיניה הטרודות סוטות אך מעט מהנוף המוכר שנפרש לפניהן מדי ערב ושוקעות אל תוך אפלולית קולו המלטף, 'ובקיץ נגיע עד לחולות שליד הים, שם נחפור בורות עמוקים ונבנה ארמונות', ונעצמות. 'משפחה מטיילת נהיה. משפחה, לינדה! רק שיבואו! ויגדלו!' צליל קולו המשתנק משיב אותה אליו, והיא מותחת את רגליה, 'כמה זמן עוד נצטרך לחכות להם? שיבואו!' ופוקחת את עיניה, מרחיקה ממבטה את הספק שמזה זמן זוחל בגופה, מחפש ומוצא נימים סמויים להיחבא בהם.
      'יגיעו, שלומי, אני מרגישה, כאן, בלב. הנה, שים יד, תרגיש גם אתה'. וידו האפורה מטפסת בכבדות במעלה הגבעה הרפויה ששוכבת לפניו.
      'כן, הלב שלך מתרגש, דופק חזק, כאילו סערה גדולה משתוללת בתוכו'. ידה מהדקת את שלו. 'ואם יתנהגו יפה, אקח אותם', מחפש את עיניה, 'אל הקיוסק, שם יעמדו מאחורי הדלפק וימכרו בקבוקי שתייה וסנדוויצ'ים. אם יתקשו להרים את ראשם מעל השיש בגלל הרגליים שעוד לא התארכו מספיק, ארים אותם ואחזיק להם במותניים, ככה', וכף ידו זונחת את לבה המפרפר, מפלסת דרך על כיסוי הספה המחוספס, מחפשת את מותניה הצרים לחבקם. 'ירגישו כמו מוכרים גדולים, קצת כמו אבא שלהם – יקבלו כסף, יתנו עודף. ובסוף היום, לפני שנחזור לכאן, ארשה לכל אחד מהם להכניס יד נקייה לתוך צנצנת סוכריות הגומי או המסטיקים העגולים ולקחת אחד'. ידו חופרת אל מתחת לבד השמלה הירקרק.
      'לא עכשיו, שלומי, אחרי הקילוף, אם תרצה'. רגליה מצטלבות, סוגרות לפניו את פתחן.
      'רק מסטיק אחד! לא יותר! ואקרב אליהם גבות מכווצות, שלא ישכחו שאת כועסת כשהממתקים מקלקלים להם את התיאבון או גורמים להם לשיניים מחוררות. בבית, כשיתלוננו לפנייך, את תאמרי להם...' והוא מסמן לרעייתו הקשובה להצטרף.
      'אז מה אם לאבא שלכם יש הרבה ממתקים?' תורמת לינדה שורה משלה ומחכה שימשיך. אבל המ?ס?פר מתמהמה, והיא טופחת על ידו. 'ו... ואז?'
      'ואז', שב אליה, 'כשיגדלו ויהיו נערים חזקים, יגיעו בכל יום בשעה חמש אל הקיוסק'.
      'שלומי!' מתפלחת זעקה זעירה, 'כל כך הרבה שנים תעבוד שם בקיוסק?'
      'למה את שואלת עכשיו? זה לא זמן מתאים לשאלה!' גבותיה מתרוממות, ונשיפה עמוקה משתחררת בלא שתשגיח בכך מעמקי בטנה. 'למה לעזוב? מלבד מעט עשן ורעש מוסכים, האוויר נקי. אני נושם שם כמעט ללא שיעול מטריד! והאנשים – חביבים אליי. באים רעבים, הולכים שבעים, ותמיד חוזרים למחרת, וגם משאירים לי די זמן לחשוב על הסיפור שאספר לך בערב, כמו עכשיו'.
      'כן', קולה גווע.
      'גם לא חם שם כמו ליד החבית', ניצת קולו, 'ואין מדרגות לעלות ולרדת עם החומר שבוער וצורב בידיים וב?פ?נים ומייבש את כל מה שחי בתוך הגוף. השחור היחיד בקיוסק הוא הקפה שאני מכין ושותה עם יפרח. את יודעת, כל בוקר הוא מגיע מהמוסך לבדוק את הווספה והסירה. מחזק את החיבורים, בודק את המעצורים, אומר לי שהכול מוכן, ורק אז יושב לשתות אתי קפה. שלוש כפיות סוכר הוא מוסיף לקפה שלו!'
      'כן, איש טוב יפרח. תמשיך. אמרת שבחמש הם יבואו'.
      'ובלי שתזכירי יבואו לעזור לאבא הקשיש שלהם להכניס למחסן את הארגזים והקרטונים שהתרוקנו מבקבוקי השתייה ולהוריד את הסורגים הכבדים על פתח הקיוסק'.
      'ומה אתה תעשה כשהם יהיו שם?'
      'אני? אני אשב על הווספה, אבא גאה, ואחכה להם'.
      ממקום מושבו מסיט שלומי את עיניו אל הרצפה, מזהה בתוכו דחף לעצור את הנסיעה, לחכות לילדים ולהזמין גם את אביו. בן שלוש עשרה היה שלומי כשהצטרף אל הגברים במשפחה שעסקו בזיפות גגות. 'שתה, שתה הרבה חלב', היה אביו, איש גדול בעל זקן שהזפת השחירה, מתעקש ומגיש לו, 'חלב יכול לפעמים להרגיע את הגיהינום. בגוף הצעיר שלך הוא יספיק לתפוס את הזפת ולרכך אותה לפני שתתקשה ותתאבן שם בפנים'. שלומי הקשיב ולגם, ומיד הגיעה לידיו כוס נוספת. 'שתה גם את זה. אצלי זה כבר אבוד'.
      שפתיו של שלומי נפערות קמעה, אולי מבקשות ללגום גם עכשיו ממה שהגיש לו אביו.
      'ואז? ואז מה יקרה?' היא מנערת את ידו.
      'מה את חושבת?' ופניה מחווירים.
      'יבואו שלומי, סבלנות', היא לוחשת.
      'כן, יבואו', ושניהם דוממים.
      'הביצים! הן בטח מוכנות כבר מזמן!' לינדה בולמת יבבה שקטה ומזנקת מהספה, נמלטת אל המטבח, שם היא מכבה את האש, שופכת את המים הרותחים מהסיר הגדול ופותחת את ברז הקרים לצנן את קליפות שלושים הביצים שהתקשו. היטב היא מצננת, כדי שכריות אצבעותיה שוב לא תיכוונה כמו שקרה באותו ערב כששלומי סיפר לה את הסיפור ושאל את השאלה הצפויה והמוכ?רת: 'ומה את חושבת?' והיא ענתה: 'יבואו שלומי, סבלנות'. 'אבל תגידי באמת מה את חושבת?' חזר ושאל, והיא חזרה וענתה את המשפט הקבוע שלה. אך כשנשאלה בשלישית, נמלטה אל המטבח, הרימה את מכסה הסיר, הניחה אותו על השיש, הכניסה את ידיה אל תוך המים המבעבעים, שלתה מתוכם שתי ביצים, אחת בכל יד. הידיים עצרו את נשימתן והתאמצו להחזיק ולהרחיק את המבושלות, עד שעל כל אחת מכריות אצבעותיה הכוו?יות צצו שלפוחיות מתייפחות.
      מאז היא מקפידה לצנן. חמש דקות תמימות זורמים מים קרים על קליפות לבנות. בזו אחר זו מסתלקות מהסיר שלושים ביצים קשות ומקוררות, מובאות אל שעוונית פרחונית המכסה שולחן עץ צר, מוצמד ל?קיר. 'בינתיים השולחן הזה מספיק לנו. כשיגיעו, נרחיב. בקלות אפשר להוסיף עוד פלטת עץ, ובנגרייה שליד מוסך המשאיות אני אזמין עוד שני שרפרפים. אם תרצי נוכל לצבוע את שלהם...'. במרכז השולחן היא מקבצת את הילדות העגלגלות, העוטות על גופן שמלות לבנות מעומלנות, וגווה המתנדנד של אחת גמלונית מניע את האחרות. מצד אל צד נעה האסופה, עד שידיה עוצרות את הניעה ומעצבות מחדש מעגל דומם. כששוקט הרחש, היא גוררת את אחד השרפרפים, מפשקת את רגליה משני צדיו, מתיישבת זקופה, מתבוננת בקליפות הלבנות שמשפילות את מבטן אל הפרחים. עצבות אפורה נוזלת ומכסה את השולחן.
      שלושים ביצים קשות בקליפתן תמלאנה את הסנדוויצ'ים ששלומי יכין בשעת בוקר מוקדמת בקיוסק הזעיר. שלושים תיחתכנה ותימעכנה ותידחסנה אל תוך פיתות חמות ורכות שתגענה אליו עם שליח מיוחד מהמאפייה. שלושים מפורקות וחתוכות תיעלמנה בנגיסות אחדות אל תוך גופם החסון של פועלי מוסכים, עובדי נגריות, כריכיות, מזפתי גגות. לא. הם לא. הם לא ינגסו. זפתים לא אוכלים. הזפת אוכלת אותם. רק שתייה הם קונים, והרבה. נואשים לצנן את הבערה התמידית שבתוכם. לוגמים ומיד מבקשים עוד כוס. בזו אחר זו שלומי מכין ומוזג להם כדים מלאים בקרירות מרגיעה. לסיום המשתה הוא מגיש להם כוס חלב, והבריונים החלולים מעקמים את פיהם בסלידה.
      'אתה והחלב שלך!'
      'כן, אני והחלב'.
      'אפשר לקבל פה עוד לימונדה קרה?' לבסוף הם מתרצים, שותים את שלו וחוזרים לעבודתם הלוהטת סביב החביות.
      ראשה של לינדה נשמט, ושערותיה פוגשות בקליפות. שלושים ביצים קשות וחתוכות תאפשרנה מחר, לרגע קצר, מלאו?ת נינוחה בבטנם של סועדים קבועים ואקראיים. שלושים שעליה לקלף.
      נוגעות לא נוגעות, מרפרפות ידיה מעל ראשיהן, מחפשות תחילה את זאת שקליפתה מחוספסת. לינדה נוטלת את הפגומה ומרחיקה אותה מהמעגל.
      'שחורים האשכים שלו'.
      ידה סוגרת עליה, ואצבעותיה מתכווצות ולוחצות.
      'בחופשיות מטיילת הזפת בתוכו'.
      האצבעות לוחצות בחזקה, והקליפה האטומה נסדקת.
      'ל?מה ציפית, גברת יקרה, כשהתחתנת עם ז?פ?ת?'
      מתפוררת. בזריזות מפשיטות אצבעותיה את הכסות, ועירומה וחלקה היא מונחת בתוך קערת פלסטיק צהובה. אחריה בוחרת המקלפת אחת שצבעה עכור.
      'רציתם ילדים? אין ממה גברת'.
      ידה לוחצת, מסדקת, מקמטת.
      'הכול שחור בפנים'.
      מפוררת את השכבה המגנה עד שמתגלה מעטפת לבנה.
      'רק נראה איש חזק'.
      והמקלפת קוטפת את השלישית והרביעית.
      'פירורים שחורים הוא מחזיק שם בפנים'.
      שתי ידיה לוחצות.
      'לא יהיו לכם. את יכולה לשכב אתו כל יום, אבל אין לו משהו טוב להעביר אלייך'.
      מגלגלת את הביצים על המשטח.
      'רוצה קצת זרעים שחורים?'
      הלוך ושוב עד שהן משילות את שמלתן הנוקשה. והביצה החמישית מתגלגלת ונדחפת אל בין אצבעותיה המכוסות בשברי קליפות שנענות לפנייתה ובדפיקה אחת ומעיכה קצרה מפשילות גם אותה.
      'חשבת פעם למה את מאפירה אחרי שאתם שוכבים? רק זפת הוא מעביר לגוף שלך!'
      וכך היא חונקת את השישית, דורסת את השביעית וחובטת בשמינית, ממעכת את זאת שלידה ומרסקת את האחרות שממתינות לתורן. בקפידה היא מוחצת ומנתצת את כל שלושים הקליפות השלמות, מפוצצת אותן בזו אחר זו, פוצעת ושוברת את קליפתן, סותמת להן את הפיות, משקיטה את הקולות ומיילדת את הרכ?ו?ת החבויה מתחת לקליפתן.

      כששלומי מת, הוא השאיר אחריו קיוסק, ו?ספה עם סירה ואישה.
      בתום השבעה הלכה לינדה אל הקיוסק. יפרח, שעבד במוסך הקטנועים הסמוך, בא לקראתה ועזר לה להסיר את הסורגים שחסמו את הפתח. בימים הראשונים היא ניקתה ומכרה הרבה בקבוקי שתייה ומעט ממתקים. כשחזרו הסנדוויצ'ים למלא את המגשים, שבו גם הפועלים, עומדים בפתחו של הקיוסק, קוראים את כותרות העמודים הראשונים של עיתוני הבוקר שהמוכרת הצמידה בנייר דבק אל הקיר, לועסים ולוגמים לסירוגין. גם יפרח הקפיד לבקר בקיוסק, ולינדה הייתה מכינה לו קפה שחור, מוסיפה, בלי שנשאל, שלוש כפיות גדושות של סוכר. לעתים הייתה מכינה גם לעצמה. באחד הבקרים שאלה אם יסכים להעביר את הווספה שעמדה בלא שימוש בחצר ביתם אל הרחבה שליד הקיוסק. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, ישבה על המושב האחורי, מחזיקה במותניו. בסירה היו מונחים זה בצד זה כלי פלסטיק מלא בשלושים ביצים קשות וצנצנת מלפפונים חמוצים. מהז?פ?תים, שאותם היא זיהתה לפי הרזון והאפרוריות שציפו את פניהם, ביקשה שיזפתו את הסירה. 'אני רוצה אותה אטומה היטב'. גם הם מיהרו למלא את מבוקשה. מאז מת שלומי, איש לא כפה עליהם לשתות חלב.
      ב'שלושים' ניצבה וספה עם סירה מזופתת ברחבה שלפני הקיוסק. כשסיימה לגדוש את הפיתות בפרוסות הביצים הקשות, יצאה לינדה אל הרחבה, מושכת אחריה מהמוסך צינור ומילאה במים את הסירה האטומה. בשעת הצהריים פיזרה על מושבי הנוסעים הריקים שאריות לחם וירקות חתוכים וחזרה לעמוד בפתחו של הקיוסק, ממתינה ללהקת עורבים שהתעופפה דרך קבע מעל חביות האשפה הגדולות שהיו מפוזרות בין בתי המלאכה.
      'קרו! קרו! ק?רעו!' קראה לקראתם, מנופפת בידיה, מזמינה אותם לסעוד מהתקרובת וללגום ממי הסירה האטומה.


      "קליפות שקופות", אורית גרוס (הוצאת כרמל)