תמונה וטקסט, טקסט ותמונה

גזע עץ. בסיס.
כשתקליט הוא עיבוד פסיכולוגי למה שעברת, אתה יכול ליפול לכתיבת בטן, כזאת השוכחת את עצמה, נהנית מהכנות של עצמה, מתערטלת בשליחות של כתיבת אמת. אחרי זה בא השכנוע. אחרי זה אתה רץ לספר לכולם. אחרי זה אתה נופל.
לא כאן. לא הגזע הזה.

****

אמא. רחם.
שיטת הטיפול שג'ון לנון עבר לפני התקליט, עוסקת בצעקה, "צעקה ראשונית", בניקוי האורוות הנפשיים, אבל עוד לפני כן, מהמקור הראשוני גופני; מרחם האמא, מהספה הראשונית בה אתה מתכרבל ועליה תבסס את שיחות הספה העתידיות. ספה בשביל ספה, ספה למימוש ספה נוספת.
מספרים שבמדף תרתי המשמע של חנות המילים של המבורג, ישנו מוכר, שבמתכוון לא שומר על סדר המילים אותן הוא מוכר; "התעצבות" נמצאת במדף של "התעצבות", וההפך. "לפעמים מגיעים קונים ישראלים לפה", הוא אומר, ומחליף פתקאות "התעצבות", אחת באחרת.
****

טייק בודד.
טייק בודד של שיר זה פליטה פרוידיאנית של ביצוע מוזיקלי כמעט. הודפס. נמסר. מועבר.
לנון, בחר במתכוון לא להעמיס ביצועים נוספים לשירים עד לכדי "מושלמות"; זעקה ראשונית, של אותה שיטת טיפול מקבלת המשך טיפולי אומנותי בידי לנון עצמו, שיר שיוצא מהקנה אל סלילי ההקלטה מרמז על זעקה ראשונית אומנותית, אבל מצד שני, לא לשאיפה אותנטית. "מושלמות" מגיעה בעטיפה הראשונית שלה, סוף הביצוע נמדד בהתחלתו.
****

ב-ידוד.
מה נשאר לו, לחיפושית בודדת, אם לא להישען על גזע עץ ישר ולהביט לאופק? הוא כבר לא זקוק להתערטלות עטיפתית, ולא להצהרה יפנית. הוא הולך עם אהובתו (יפנית ככל שתהיה לאחרים) אל גזע העץ ושם נשען על ברכיה. התפרקות עולם המושגים, היא מפחידה, אך גם מולידה מחדש.
הוא לא מאמין בקסם
הוא לא מאמין בתנ"ך
הוא לא מאמין בטארוט
הוא לא מאמין בהיטלר
הוא לא מאמין בישו
הוא לא מאמין בקנדי
הוא לא מאמין בבודהה
הוא לא מאמין במנטרה
הוא לא מאמין בגיטה
הוא לא מאמין ביוגה
הוא לא מאמין במלכים
הוא לא מאמין באלביס
הוא לא מאמין בצימרמן
הוא לא מאמין בביטלס
הוא מאמין רק בעצמו. יוקו והוא. וזאת המציאות. שלו.
כי אחרים? "אחרים מביאים לך אין-זמן במקום את כולו, עד שהכאב הוא גדול מדי בשביל להרגיש אותו". גיבור מעמד הפועלים הוא משהו להיות, כפוי עליך, גם על חיפושית מזהב.
כשאתה חיפושית בודדת, אתה מבודד מכולם אבל לא מעצמך, פשוט רואה את אותם דברים אחרת פתאום; חומרים טקסטואליים/ מוזיקליים מופיעים אצלך שוב, אך יוצאים ממך אחרת. האובייקטיביות שלך, גם היא סובייקטיבית בעיני עצמך. שזירת שורות, ריפים, רמזים, הכוונות, מופיעים בתקליט הזה בשפע. ולנון שוחה ביער העצים של עצמו, בין ענף אחד לאחר, בין עבר שמתכתב להווה סופג; ובכן, ובכן, ובכן, אינטרטקסטואליות כלפי טקסטים שלך עצמך, מעברך, מולידה אותך חדש; אתה שוב עירום, מפורק מתוכן שפורק על ידך; נעמד כמו מושג ריק שמחוץ לסיטואציה שלו. חדש בצורה אחרת.
****

ומציאת גזע העץ, ביער של שאר הגזעים, גם היא קשה, מפותלת, שהרי גם לעצים עצמם, ישנה מפותלו?ת; מה שנראה כענף שיסוכך עליך, נראה גם באותה מידה ענף שיפול עליך. ארעיות ענפית, ארעיות של מושגים. ענף שמתפצל נראה באותה מידה גם כמכת ברקים. אמא שהלכה, מולידה אמא אחרת, רק עם עיניים אחרות. ואז אתה מוצא גזע וחוזר חלילה.

****

אמא(אאאאאא)
היא פה, אבל הלכה. הנה אתה, מה אתה אמור לעשות? (מה אתה אמור לעשות?) מה אני יכול לעשות למענך? למצוא אמא חדשה ולהישען איתה על גזע העץ.
האמא של תחילת התקליט, לא הלכה, היא פשוט חזרה לסגור את התקליט ואתה (הוא) לא יכול להוציא אותה מהראש. לא משנה באיזה תהליך תימצא, היא מסיימת את התקליט ואתה לא יכול להסביר.

ג'ון לנון, פלסטיק אונו בנד, 1970