מעזה יצא מתוק

אם קריסת הרשויות של מדינת ישראל מאז ההפרטה, המלחמה והקיטוב המעמדי עושים לכם שחור בעיניים, תמיד טוב ונעים להתנחם בצרותיהם של אחרים. במיוחד כשהזוועה האמיתית רובצת לפתחנו ומנפקת פוטאג' לא רע של ייאוש ועוני. הכוונה, כמובן, לעזה. אחח, אין כמו עזה בשביל החומרים האלה. לא היתה ולא תהיה.

"החמאס, הפתח ונער התה" הוא סרט תיעודי בריטי מבית ה-BBC. בניגוד למה שנהוג להלעיז על התקשורת הזרה, אין מדובר במניפסט אנטי ישראלי המציג ראיית עולם שטחית, כי אם טקסט מורכב, המנסה לפרוש בפני הצופים את קריסת הריבונות והאנרכיה השוררת ברחובות עזה דרך עיניו של מוכר תה בן 12 בשם מחמוד, המתמחה במכירת המשקה החם ליושביו ועובדיו של בית החולים של עזה, שיפא.

אם מצבה של עזה בכי רע הוא, הרי שאל בית החולים מתנקזת כל המוגלה של הרצועה המוכה הזו. מאז נסיגת ישראל רוב הפצועים שמגיעים אל בית החולים נפצעים במסגרת חילופי אש בין פלגים יריבים. לא רק בין הפתח לחמאס, כפי שמציעה כותרת הסרט, אלא גם בין משפחות יריבות. אחד מהעימותים המשפחתיים גובה לא פחות משני הרוגים וכעשרה פצועים, וזה רק במרוצת מטח אש אחד. כאילו שזה לא מספיק, הרי שהיעדר הריבונות של ממשלת חמאס מובילה לכך שהקרבות מגיעות לפרקים אף אל מסדרונות בית החולים עצמו, שם מנסה הצוות – שלא קיבל משכורות כבר חצי שנה, בדומה לעובדי הרשויות המקומיות אצלנו – לטפל בפצועים עם ציוד דל, כשחבריו של הפצועים חגים מסביבו עם נשק ומחכים לרגע שבו יוכל לשוב להילחם בעבורם.

מאז זכייתו המפתיעה של ארגון חמאס בבחירות – זכייה שדומה שאף הוא לא ציפה לה – האנרכיה בעזה שוברת שיאים. אפילו חמאס עצמו לא שולט. מילא ברחובות עזה, אבל גם בשורות הארגון עצמו אין ממש הנהגה. החל מאח בית החולים, תומך ממשלת חמאס, וכלה בדובר הממשלה שחושף, כנבוך, את העובדה שגם הוא לא קיבל משכורת כבר כמה חודשים, ושחטיפת גלעד שליט – בידי אנשי הארגון, כאמור – באה לו ולממשלה הנבחרת בהפתעה גמורה.

וכאשר לית דין ולית דיין, מי שחוטף זובור בהפוכה הם האזרחים הקטנים. כמו משפחתו של מחמוד, ילד בן 12 שנשלח למכור תה כדי לפרנס את משפחתו. או כמו מנהל בית החולים, ד"ר איברהים, שבכל פעם שמשלחת בינלאומית מגיעה מנסה לגייס תרומת ציוד רפואי בשביל בית החולים הקורס שלו, אבל זוכה להתעניינות מוגבלת מצד האירופאים הזחוחים. כן כן, אותם אירופאים שאנחנו בציון נוהגים להאשים בפרו-ערביות מגיעים לבית החולים במשלחות הומניטריות, מעיפים מבט אדיש בנעשה בעזה, תורמים ציוד סמלי וחוזרים כלעומת שבאו. לא מהם תצמח הישועה. גם לא מישראל, מן הסתם. אולי מהצוות הרפואי, זה שעובד בבית החולים ימים כלילות ללא משכורת, תחת אש, תחת איומי חמושים, בלי תנאים סניטריים ועם ציוד שיספיק בקושי לקורס חובשים.

"כל הרפואה בתחת שלי...כולם חמושים וכופרים באלוהים", צועק אחד מאנשי הצוות שעה שבית החולים סופג מטח יריות במסגרת קרבות בין כנופיות. גם הד"ר ג'ומעה אל-סקעה, רופא עצור ושקט, מלקוחותיו של מוכר התה קל הרגליים, לא ממש מרוצה ממהלך העניינים, ומתעקש לא פעם ולא פעמיים – לפעמים תוך איומים על חייו – לחפף את החמושים, אם לא מהרחובות אז לפחות מחדרי המיון בבית החולים. אבל הוא אוהב את עזה, שיהיה ברור. וגם את העבודה שלו הוא אוהב; הרי אין סיבה שאדם יבוא לעבודה כחצי שנה בלי משכורת אם לא מאהבת הדבר.

כל המרואיינים בסרט אוהבים את עזה, ממחמוד ועד דובר הממשלה, ממנכ"ל בית החולים ועד האח האורתופדי שעובד גם כנהג מונית. אבל התחלואים שבוקעים ממנה בהיעדר שלטון, הנהגה ודרך פוליטית נראית כעלולים לסחוף איתם את האנשים הקטנים והגדולים האלה בדרך לשומקום. מול הייאוש הזה קשה שלא לחשוב על מדינה אחרת שסובלת מוואקום שלטוני וקריסת מנגנוני שלטון, וגם בה עובדי רשויות לא מקבלים משכורות כבר חודשים, ולקוות שכשיידרדר המצב עד כדי התמונה המדכדכת של בית החולים שיפא, איפשהו בסביבה יימצא טיפוס עקשן כד"ר אל סקעה, שינסה להציל את המצב גם כשכלו כל הקיצים.