ד"ר שרמן: זה כבוד רק להיות מועמד

1988, שנה גדולה בהיסטוריה של הדאנס. טוד טרי מנפיק את "קאן יו פארטי", ליל לואיס את "פרנץ' קיס", טרקס רקורדס ממציאים את עצמם, באנגליה אלפי בני נוער מטביעים את המושג "רייב" עמוק לתוך התרבות הקולקטיבית וגם פה, בישראל, העוסקים בדבר לא משחקים טאקי.

רצה הגורל, ואחד – המכונה ד"ר שרמן, יצא עת ערב לבלות בדיסקוטק השכונתי. צורת בילוי מקובלת ואף אהודה בקרב הצעירים כבר אז, בשלהי שנות השמונים. נכנס האחד למועדון, וחשכו עיניו. או יותר נכון – אוזניו: "פשוט הייתה תת רמה של מוזיקה" הוא יספר חודשים ספורים אחרי התקרית לעמוס ארבל, מנחה "בין הכיסאות", רצועת תרבות טלוויזיונית בימי הערוץ הראשון. "אתה מכיר מישהו שיכול לעזור פה"? שאל בעל המועדון את שרמן כתגובה לתלונותיו – וזה התנדב מיד לעזור.
ומשם – היסטוריה! שרמן הפך לתקליטן החשוב בתולדות הדאנס המקומי ולנביא הבשורה של תרבות המועדונים בישראל.

אז זהו, שלא. אתם הרי יודעים שלא. אתם גם יודעים שלא הייתם שומעים על דוקטור שרמן לעולם, אם באפריל 2006 הקטע המדובר מ"בין הכיסאות" לא היה עולה לרשת, כאחד ממילוני הסרטונים שגרים, נושמים, בועטים, מפירים זכויות יוצרים ומלונקג'ים הלאה – לעוד אתרים ולעוד גולשים – באתר החשוב ביותר של 2006 – יו-טיוב.

ממש בקטנה נספר לכם שיו טיוב עלה לראשונה לאוויר בפברואר 2005, תחת מטריית אתרי הווב 2.0, אתרי הרשתות החברתיות המונעים על ידי ובזכות תכני הגולשים שלהם. השנה הוא נמכר לגוגל בסכום חלומי של 1.65 מיליארד דולר. חישוב מהיר מסכם 21 חודשי פעילות. 21 חודשים באוויר – ואחד נקודה שישים וחמש מיליארד דולר. מה שנקרא, אללה ייסתור ולהקתו בהופעה.

פחות משנתיים לקח לטיוב להפוך מאתר שיתוף קבצים לדרך חיים. לכלי ראשון במעלה עבור צרכני מידע ולארכיון הוידאו החינמי הגדול, האינסופי והחשוב ביותר ברשת. עבורנו, משל דוקטור שרמן הוא פתיח לדיון, אבל הוא מקומי ומרגש – גיבור יו-טיוב משלנו, והיתה לו היכולת להרטיט לחברי המערכת את ריריות הנוסטלגיה בדיוק איפה שהם אוהבים.

שרמן לא לבד בעסקי הזיכרונות המתוקים. צאו וחפשו אצל הטיוב את תכניות הילדות שכבר שכחתם, קליפים שאבדו מזיכרונכם וגם כאלה שלא ידעתם שהיו כלל; צפו בפתיחים, במעברונים ובסרטים. לפעמים, אם הם קצרים מספיק, באורך מלא. התרווחו מול המחשב ופמפמו את המקטרת – סיבוב נוסטלגיה בטיוב הוא כמו סוכרייה שאינה נגמרת; הוא אוסף קלטות הווידאו של החבר החנון שהקליט את כל מה שלא הספקתם או שכחתם; הוא ידידו הטוב ביותר של הרומנטיקן.

אבל לא רק.
אחד הדיונים החשובים והמרתקים שהטיוב (והאינטרנט בכלל) הביא לעולם הוא זה העוסק בהגנה על זכויות יוצרים, וזכות הידיעה לצד שאלת הצנזורה. בעוד שהראשון נולד להגן כביכול על יוצר/אמן, השניים האחרים הם אבני יסוד בתרבות מושתתת דמוקרטיה. חופש היצירה, החשיפה והדיווח מקבלים משנה תוקף עם כלים כדוגמת הטיוב. אם בעבר לענקי התקשורת והמוסדות הממשלתיים הייתה את היכולת לסנן מידע, כל סוג של מידע, לפני שהוא מגיע אל ההמון, היום הם ניצבים מול מציאות המאפשרת למידע זה להגיע באופן כאוטי, אנרכיסטי כמעט, לתפוצות שיא וחשיפה מקסימלית. הכוח כבר לא בידיים שלהם. חובת הדיווח העיתונאית כפי שהכרנו עד היום, כבר לא רלוונטית. אנחנו, את החדשות האמיתיות, יכולים לצרוך ולייצר – לבד.

זכות הראשונים על יצירה וההגנה עליה משתנה גם היא בתנאי עולם האינטרנט, וגוגל יודעים טוב מאד - לפחות מחצית מסכום ההשקעה שלהם בטיוב עומד להישרף על תביעות עתידיות בסוגיה זו. הם גם יודעים שכל השקעה אסטרטגית כרוכה בהפסדים למטרות רווח עתידיות.

כמו בכל סביבה טכנולוגית גם על משתמשי הטיוב חלים מספר תהליכים המשנים את סטטוס המשתמש מצרכן פשוט (שגולש ברשת ומחפש בידור ותעסוקה), למשתמש ויראלי (שמפיץ הלאה את המידע אותו צרך), ליצרן תוכן עצמאי. על יצירות עצמאיות שכאלה לא חלים חוקי הבעלות ה"ישנים". להפך, במשחק החדש של הטיוב עדיף להיות משוכפל, מסומפל ומועתק כמה שיותר פעמים. כך תזכה בנצח אינטרנטי. או לפחות בדקה וחצי של תהילה.

לצלם את החתול שלך נרדם על הספה, להתיישב מול הווב-קאם עם חבר ולצרוח מילים של שיר אהוב, או סתם להסתובב ברחוב עם מקלדת מידי ולעשות שטויות – לדברים האלה יש גרוב משלהם. ובעוד שהיה מי שהתייחס לטיוב כאל המכה של הטמבלים והמקום אליו מתנקזים יצרני הזבל של המדיה החדשה, אנחנו אומרים בכיף שיהיה עם המוסף הספרותי של שבת.

תנו לנו תגובה מקווין סמית' על הליפ-סינק, תנו לנו חצי מילון צפיות בסרטון של החבר השמן בתחרות אכילה ובאופן כללי אנחנו הכי בעד חתולים נרדמים. חבל רק שזה שיש לנו בבית לא דומה להם בכלל.

הטיוב נתן להמונים את ההזדמנויות שהיו שמורות ליצרני התקשורת ה"רציניים" ובחינם ובכך ייצר את המהפכה האמיתית של הרשת. הוא בסך הכול הבין שצריך רק לתת כלים בידיים – בשביל שיהיה מי שיעבוד (או ישחק) איתם. זה, פלוס האלמנט הויראלי של תפוצת המידע – והופ, הנה הכלי הפרסומי והשיווקי החזק ביותר בעולם. זה לקח עוד שניה וחצי עד שהמותגים והתאגידים הבינו את זה – אבל בסוף זה קרה.

היום – כבר אין פרסומת שמכבדת את עצמה שלא מקווה להצלחה בטיוב. מי שמכיר טיפה תעריפי מדיה בעולם הפרסום יכול לבד לעשות את החישוב. מינוס דקות אויר יקרות בפריים- טיים טלוויזיה פלוס לינק בטיוב ואמונה שהמוצר שלך מספיק קריאטיבי, מספיק מצחיק ומספיק מעניין בשביל שיזכה לרייטינג אינטרנטי גבוה = חיסכון עצום בעלויות קמפיינים ובשורות מאד רעות לזכייניות הערוצים המסחריים. תענוג, פשוט תענוג.

אותו עיקרון יעבוד גם לטובת היח"צ והשיווק של, נניח, סרט חדש. הטיזר לסרט עולה לטיוב, מייצר באז, אחריו הטריילר, אחריו סרטונים של סצנות שהושמטו בעריכה, פספוסים, ראיונות ועד שהסרט יוצא לאקרנים, עד שלפעמים לא נשאר יותר מידי מה לראות (כמו במקרה של "בוראט" – מה שלא הפריע לו להפוך להצלחה מסחררת והרבה מאד בזכות הבאזז האינטרנטי) ולפעמים לא צריך כבר ללכת לקולנוע. למשל, המקרה של "נחשים על המטוס" שצריך להילמד בחוג למדעי תכני גולשים.

"נחשים על המטוס", רק נזכיר, היה פלופ קולנועי, אבל חפשו את הטאגים "סנייקס און דה מאדר פאקינג פליין" בשביל לסגור את הפינה עם כמות היסטרית של טייק אופים על השורה המטופשת מתוך הסרט (העוד יותר מטופש), במתכונת הגגים המשותפים. במקרה כזה כמות עצומה של גולשים "נטפלת" למשהו קטן וזניח, כמו הזבלון "נחשים על המטוס", ומתמצתת את הטיפשיות הערכית שלו ליצירה חדשה ועצמאית. תופעה שאני מכנה "ווב סלב" ודוגמאות קלאסיות לה יהיו ה"סטאר וורז קיד" או ווילאם הונג (המתמודד האסיאתי הפתאטי מאמריקן איידול). אלו היו תופעות ווב-סלב מוקדמות ליו טיוב – אבל ניתן, כמובן, לאתרם עד היום.

השבוע צפינו בטיוב, במערכון כריסמס מבית "סטרדי נייט לייב" שלא עבר את הצנזור האמריקאי והועלה מבלי למצמץ על ידי צוות השיווק של SNL לטיוב. מדובר בקליפ לשיר אר נ' בי פיקטיבי שהוכן במיוחד לתכנית החג על ידי ג'סטין (גבי-גב שגברים) טימברלייק, שגם משתתף באייטם. השיר, "דיק אין א בוקס" (זין בקופסא) הוא כמה דקות של הומור קורע. גם בצפייה העשירית. יום לאחר הצפייה הראשונה בקטע כבר מצאנו לינק לחברה שהכינה טי-שירט בעקבות השיר (הוראות הכנה לזין בקופסא). בצהריי אותו יום, מארק רונסון כבר ניגן את השיר בפודקאסט שלו. צריך להיות ממש טמבל בשביל לא להבין את העוצמה שיש לאתר הזה בידיים. וצריך לראות את הקליפ הזה לפחות פעם ביום בשביל ההרגשה הטובה.

2006 תיזכר כשנת ציון חשובה בתולדות ימי הרשת. השנה בה גן המשחקים של הלא מקובלים הפך לגן העדן של צרכני ויצרני התרבות הדיגיטלית, החדשות והעיתונות החדשה.

הטיוב הוא המקום הכי חשוב והכי כייפי כרגע ברשת ולכן הוא האתר שמקבל מוואלה! תרבות את השאפו הכי גדול לסיכומה של שנת אינטרנט מרתקת. שתהיה לנו 2007 מלאה בכל טיוב ונשיקות לשרמן.