מכבים את האור על 2006

    לא קורא פה כלום

    יובל אביבי מסכם בשתי מילים את הספרים הכי טובים שיצאו השנה ואתם חייבים לקרוא: אין כאלו

    יובל אביבי

    ככל שהולכת ומתקרבת לסיומה השנה הצולעת הזו, מתחזקת אצלי התחושה שאין שום טעם ברשימת סיכום ספרותית. בניגוד למתרחש בזירות האחרות – הספרים המתורגמים שיצאו השנה לאור נכתבו בדרך כלל לפני שנה-שנתיים, אם לא יותר, ואת הספרים העבריים ראוי יותר לסכם באלול. האמת היא, שאפשר להנפיק תירוצים עד מחר, אבל הסיבה שאין מקום לסיכום היא שהיבול העברי השנה דל עד כדי בושה ומבוכה. את רשימת "10 הספרים העבריים שיצאו ב-12 החודשים האחרונים ואתם חייבים לקרוא", אתם יותר ממוזמנים לחפש במקום אחר.

    ההתחלה דווקא בישרה טובות. הנה העיניים מתערפלות ובסחרור נעים ומטושטש אנו חוזרים לתחילת השנה. אחת, שתיים...שלוש: אנחנו בינואר. הידיים אוחזות בחשש בספר השלישי של בחור בן 29 בסך הכל. הלב רוצה להאמין אבל השכל אומר שאין סיכוי. העמודים חולפים והשכל נרגע ומצטרף ללב בגרגור של שביעות רצון. אם זו ההתחלה, לוחש השכל ללב, השנה הזו תהיה מפוארת. אל תפתח פה לשטן, עונה לו הלב שמכיר מקרוב את טיבן של האמונות התפלות, אבל הפה כבר נפתח והשטן הגיח. וכך, "מחזיר החלומות" של ניר ברעם עדיין, בחלוף 11 חודשים, בראש הרשימה (אומרים לי ש"הרוצחים" של דרור בורשטיין, אותו טרם הספיקותי, מעמיד בפניו תחרות קשה).

    (תוכן מקודם)

    הטיפ השבועי: לבחור את חדר השינה המושלם עבורכם

    בשיתוף שמרת הזורע
    לכתבה המלאה

    על השחיטה

    נכון, פה ושם הופתעתי לטובה, עם כותבים צעירים כמו שחר מגן וספר הבכורה שלו, "שחיטה שחורה", שהיה קצבי ומתוחכם כמו שספר מתח צריך להיות, ומשועשע ומלא קריצות כמו שאלגוריה אמורה להיות; או רינת שניידובר, שספרה הלא רע בכלל, "מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון", זכה להתעלמות גורפת (גם מצדי, מביך לומר) מצד הממסד הספרותי, למרות שהוא מנתח בצורה חריפה את מקומה של הפנטזיה בעולמנו, ומשתמש בעולם הבלתי מוכר של השטייטל הדרום-אמריקאי באופן סוחף, לרוב.

    עם זאת, דווקא הסופרים הבכירים הכזיבו עם נפילות כואבות, שהשאירו אצלי סימן כחול לתקופה ארוכה, כמו "יונה ונער" היבבני והמניפולטיבי של מאיר שלו או "טקסטיל" של אורלי קסטל בלום, עוד מסמך שטוח ורחב מדי על הדקדנס התל אביבי נטול ההיסטוריה.

    קלאסי-כיס

    מנגד, ההצלחות הכבירות של הוצאת הקיבוץ המאוחד רק הדגישו את עומק הבעיה. הספרים הטובים שקראנו השנה היו הוצאות מחודשות של נסים ונפלאות בני שנים רבות כמו "שכול וכשלון" של י.ח. ברנר (פורסם לראשונה ב-1920) "והוא האור" של לאה גולדברג (1946) והפנינים שיורה בצרורות רובה הקסם של ההוצאה, הספריה הקטנה, בהן יהושע קנז עם "בין לילה ובין שחר" (1978), שוב ברנר עם "מן המצר" (1908) קובץ הסיפורים של יעקב שבתאי וקובץ סיפוריה הקצרים של עמליה כהנא-כרמון (מסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת ועד סוף שנות ה-70).

    הרגרסיה הזו לא הייתה מנת חלקם של העבריים בלבד: כנרת-זמורה-ביתן-דביר חזרו לקלאסיקות עם הוצאה מחודשת ל"הרצוג" של סול בלו, שתוקף את האינטלקטואליזם הקר המנתק את בני העולם המודרני מהרגשות הפשוטים והחיים האמיתיים, ויצא לאור בצוותא עם כמה חברים מכובדים מאד ממדף הקלאסיקות. גם ידיעות האחרונות ועם עובד שבו לאותו מקום ועושים מתיחות פנים לספרים עתיקים.

    עובדים זרים

    בניגוד לעולם העברי, בעולם הלועזי היו גם הוצאות ראשונות שאיזנו את המערכת והשאירו קצת כבוד לכותבים של היום. בזמורה ביתן זכתה ניקול קראוס להיכנס לחיינו עם "תולדות האהבה" הפשוט אך הלא פשטני, ובאותה הוצאה "נטשה וסיפורים אחרים" של דיוויד בזמוזגיס היה ספר מצוין על התמודדותם של מהגרים לטבים עם התרבות הקנדית. אצל עם עובד בלטו בעיני "נוקטורנו בצ'ילה" של רוברטו בולניו שהציע מבט שונה מאד על הפרט המתמודד עם מציאות פוליטית רצחנית ואלימה, ושיתוף הפעולה המצוין שלהם עם חרגול שהביא לנו את המעמקים האפלים והביזאריים בנפשו של פאבל הילה עם "לאן נעלם דויד וייזר". בהוצאת כרמל ראוי לציין את "משקפי הזהב" של ג'ורג'ו בסני.

    "סוויטה צרפתית" של ארין נמירובסקי, שנכתב אמנם במהלך מלחמת העולם השנייה אבל יצא לאור בעולם רק לפני שנתיים, היה מבט חודר וביקורתי על האופי הצרפתי השפוף בימי השואה, ולא במקרה הוא עדיין מככב ברשימת רבי המכר גם היום. עוד נצנוץ ראוי ברשימה הזו הוא "החיוך האטרוסקי" של חוזה לואיס סמפדרו, דיוקן עדין ומרגש בדיוק במידה הנכונה של גבר מזדקן וחולה הלומד לאהוב ולהשתנות בערוב ימיו. אל שני כותרים טובים אלה מבית כתר הצטרף אך לאחרונה "אוסטרליץ" הנפלא של וו. ג. זבאלד, סיפורו של מהגר יהודי שהדחיק בכוח טראומת ילדות באופן ששיבש את כל חייו.

    והנה, וכאן הוא הרגע לפואנטה: בעוד שכמעט כל הספרים כאן ראויים לקריאה, קשה לי להגדיר את רובם כקריאת חובה. טוב וחשוב לקרא אותם, אבל אם לא קראתם את "החיוך האטרוסקי" וכן קראתם את "הזעקה של אוסף 49" (תומס פינצ'ון ברסלינג), אתם בסדר גמור. התואר של Must Read הפך למטבע שחוק בזמן האחרון, וכידוע, כשספרים קטנים עושים צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת. אין ברשימה זו לשמש כנורה עזה בגבם של הספרים האלו. שנה קשה, סיכום רעוע. קחו נשימה גדולה – אנחנו שוקעים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully