וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חוש טכנו מפותח

ניב הדס

28.12.2006 / 10:34

ב-2006 הטכנו סוף סוף הגשים את החזון והפסיק להיות המוזיקה של העתיד. בשביל ניב הדס הוא המוזיקה של ההווה

קרלונים

לומר שזו היתה השנה של קרל קרייג, זה קצת כמו לומר שביבי הוא מתנסח מוכשר – להצביע על המובן מאליו. כבר 15 שנה – קחו או תנו איזו אחת - שקרל קרייג מראה לנו את הדרך ומתווה לנו את העתיד עם אורות התצוגה הכחלחלים, שעולים מהמקלדת שלו. 15 שנה שהאיש נמצא בספרה משלו, ללא צורך בנקודות ייחוס חיצוניות, תלות באפנות וקרבה לסצנה זו או אחרת, משכתב את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על טכנו וגורם לנו לדפוק את הראש בקיר: איך זה שכל פעם מחדש הוא ממשיך להתעלות – עזבו אתכם מכל המפיקים האחרים שיכולים לצחצח לו את הפלאגים של המחשב ולהגיד תודה שהוא נותן להם להתקרב אליו – אלא על עצמו?

תחת הפרויקט דראמז דמנטד, שהיה משותף לו וללורן גרנייה, הוא הוציא את "She'z Satan" ו"Brainfreeze"; בלייבל שלו, Planet E, שוחררו "Full Clip" – אפוס הטכנו העמוק של מרטין בוטריך (עוד אחד עם שנה מצוינת) ו"Renaissance" האסידי-מלנכולי של וינס ווטסון; ההרכב הברלינאי המצוין טריקסקי (עם ביקור מלבב בארץ, ריליסים מכובדים ותת לייבל מוצלח בתוך סונאר קולקטיב) עשה לקרייג כבוד מלכים כשחידש את "At Les" שלו, מתוך "More Songs About Food and Revolutionary Art "; אולם מעל הכל עומדת שורת רמיקסים מפוארת, שמקרבת אלינו את החלל החיצון בקצב של 130 פעימות בייס-דראם בדקה. מהמונוטוניות הכבדה והמהפנטת של ג'פניז סינקרו סיסטם, דרך זרמי עתידנות תת-קרקעיים שהועברו לתיאו פאריש וגולדפראפ, המורכבות והמלודיות שהוא תפר סביב דליה גונזאלס וגווין רוסום, ההמנוניות של "Big City Life" ו"Kill 100" של אקספרס-2 במפגש מרגש של דינוזאורים שהשאגה שלהם מספיקה כדי למשול ביקום וההישג הכביר מכולם – יצירת המופת האלקטרונית שנבטה מתוך זרעי הסקאנק ששתלו אצלו ריתם אנד סאונד. "Poor People Must Work" הוא נקודת השקה היסטורית בדיוק שלה בין טכנו לדאב; דטרויט, ג'מייקה וברלין; סאונדסיסטמז ומועדונים. מבחינתי הוא יכול להמשיך לשנוא את ישראל.

ואלו הם שבעת הקטעים שזכו לטיפול של המאסטר:

Deliah Gonzales&Gavin Russom – Relevee
Goldfrapp – Fly Me Away
Theo Parrish – Falling Up
Terry Brookes & Aaron Soul – Big City Life
X-Press2 – Kill 100
Japanese Synchro System – X-Tension
Rhythm& Sound – Poor People Must Work

הגודל קובע אחושרמוטה

זו היתה שנה מצוינת לקטעים גדולים, כאלה שממשיכים להתנגן בראש גם בזמן השינה הטרופה שמגיעה אחרי בילוי במועדון. קטעים ארוכים בעלי אופי אפי, שאם היו נעשים עם יד גסה יותר ואוזן רגישה פחות, היו עלולים להיגרר לניצחוניות וזילות, אבל בסופו של דבר הם חוד החנית גם של אחרוני ההיפסטרים. זו היתה שנה מצוינת גם למרטין בוטריך, שהפסיק להיות "הטכנאי שעובד עם טימו מאס ולוקו דייס" והפך למפיק מוערך בזכות עצמו. למתיו דיר, שסוף סוף יצא מנישת המינימליסט האיכותי וקיבל גם הכרה מסחרית כאודיון עם "Mouth to Mouth" (מעל עשר דקות של Fאנק רצחני) והסט שהוציא בסדרה של פאבריק. למייקל מאייר וקומפקט (אבל מה חדש?), שסדרת Spiecher ממשיכה לגבות מוחות, שמטגנים את עצמם על הפלאנצ'ה שלה, כשרגע השיא שייך לאוקסיה הוותיק ו"דומינו" הסוחף והאפי. ללייבל סאבסטאטיק, שגם גייס לשורותיו כוחות ישראלים (מיק ודוט) וגם ניפק שורת ריליסים של טכנו מינימליסטי, קריספי ומיוחד כמו "Solar" של שונקי (ילד צרפתי ש-2007 הולכת להיות השנה שלו) ו"In Between Days" המרגש של סאשה פונקה. וכן, למרות האכזבה מאלבום הבכורה שלו, זו היתה גם שנה מצוינת לאנדרס טרנטמולר, בייחוד בזכות השיר הזה עם ריצ'ארד דייויס הוותיק (וגם הרמיקס ל"We Share Our Mother's Health " של דה נייף היה רוצח), שממשיך לצבוט חזק בלב בו בזמן שהוא לא מרפה מהרגליים.

והנה חמשת הקטעים הגדולים - בכל מובן המלה - של השנה

(Martin Buttrich– Full Clip (Planet E
Audion – Mouth to Mouth (Spectral/Ghostly (International
(Oxia – Domino (Kompakt
(Sascha Funke – In Between Days (Substatic
Trentemoller feat. Richard Davis - Always Something (Better (Poker Flat

לוס לובוס

יכול להיות שכל הרשימה הזו היא תירוץ בשביל לספר לכם שאת הרמיקס של ריקרדו וילאלובוס לדפש מוד אתם חייבים לעצמכם. את פשוט מוכרחים להתעזר בסבלנות ולשמוע את סימפוניית כלי ההקשה המינימליסטית מתעוררת לחיים ומקבלת משנה תוקף כשהקול של דייב גאהן (המינימליזם מוכיח עד כמה המלודיה בשירה שלו חזקה) מצטרף אליה ל20- דקות של טירוף. אבל לא, הרשימה הזו קיימת גם כדי לומר שמיינוס של ריצ'י האוטין מחזיר לעצמו את הכבוד האבוד, שנטלו ממנו האירופאים בכל הנוגע לייחוס בשושלת המינימל ומשכיל לגדל כוכבים חדשים כמו טרוי פירס ומארק האול. היא גם כאן כדי לציין את הרמיקס הFאנקי ובלתי מתכלה של מתיאס טנזמאן, שכל רגע עבורו במסיבה הוא נכון, את הנריק שוורץ שהפך את השיר הכי טוב באלבום האחרון של קולדקאט (עם רוברט אואנס, שאלוהים יודע איך זמר כזה נהדר יכול להיות די ג'יי כל כך גרוע) לסאגת דיפ האוס קורעת ואת מאט אדוארדס, שכרדיו סלייב הפך קטע חביב של קלוניס אר. ג'ונס, הגרין ולווט של גט פיזיקל, לתזמורת בליפים בלתי ניתנת לעצירה.

והנה חמשת הרמיקסים הטובים של השנה

Chelonis R Jones - 'Deer in the Headlights (Radio (Slave Remix)' (Get Physical
Coldcut – Walk A Mile (Henrik Schwarz Remix ) (Ninja Tune)
Troy Pierce – “25Bitches" (Marc Houle Remix) (Minus)
Marlow & Delhia – Movin (Matthias Tanzmann (Remix) (Moon Harbour
Depeche Mode – The Sinner in Me (Villalobos (Conclave Remix) (Mute

sheen-shitof

במבצע מיוחד

הפטנט המתקדם בעולם שמבטיח שיפור עור הפנים מהטיפול הראשון

בשיתוף נומייר פלוס

צ'יפ א-הוי

מעבר ל"The Warning", שלקח ילדי אינדי וגרם להם להתרגש מאלבום האוס וההופעות החיות שלהם, שמוכיחות שהחזון החי של הבטא-בנד לא נגנז, הוא רק נתקע בדרך בכמה חליפות חסרות מעוף, זו דווקא הבחירה שלהם להתפרס לרוחב כרמיקסרים, ולהראות שהוט צ'יפ הם לא מותג שהולך בנתיב מוגדר מראש. הוט צ'יפ הם הרבה יותר מלהקה. הם תופעה, דרך חיים או אולי נכון יותר, מצב תודעתי. הוט צ'יפ הם הצ'רלי קאופמן של המוזיקה – הם מוכיחים שגבולות וז'אנרים קיימים רק עבור הפחדנים וצרי המוחין; שיצירתיות אינסופית אינה חייבת לבוא על חשבון נגישות ופופיות והכי חשוב – הם מראים שיש עתיד. אם רק ניתן להם מספיק קרדיט, הם גם יביאו לנו אותו על קובץ MP3.

חמישה רמיקסים של הוט צ'יפ:

Jim Noir – My Patch
Amp Fiddler – Right Where You Are
The Gorillaz – Kids with Gunz
Stephen Malkmus - Kindling For The Master
Booka Shade – Darko

חמישה רמיקסים שעשו להוט צ'יפ:

Erol Alkan - Boy From School
Over&Over - Maurice Faulton Vocal Dub
Over&Over - Solid Groove Remix
Colours - DFA Remix
No Fit State -Audion Remix

הכצעקתה?

ואחרי כל אלו יש אלבום אחד שמאיר את 2006 באור יקרות ומסמן אותה כשנה חשובה ומשמעותית, לא רק עבור הטכנו כז'אנר, אלא עבור הפופ שמאמץ ומטמיע אותו בתוכו בחיבוק אסידי קר. פאקפוני, בוקה שייד, תומס שומאכר ומיי ומיי הוציאו אלבומים יפים, כל אחד בטריטוריה שהסינתיסייזר שלו סימן עם שתן אנלוגי, אבל "Silent Shout" של דה נייף הוא באמת משהו אחר (והבחירה שלו כאלבום השנה של פיצ'פורק אולי מורידה קצת אותנטיות מהבחירה שלי – נשבע לכם שהלכתי איתו עוד מינואר שעבר – אבל בהחלט מלמדת שיש כאן הרבה מעבר לקוריוזיות).

דה נייף לקחו מסורות דטרויטיות מפוארות של מלודיות מלנכוליות ושיק עתידני, אסתטיקת סאונד מינימליסטית, סטרוקטורות של שירי פופ ואווירה גותית ויצרו מהם היבריד עצמאי ושלם. הטיפול של האח לבית דרייר בקול של אחותו הוא על גבול הפרוורסיה – גילוי עריות שמגולם בסאונד בייט – כשהוא משחק על ידי העלאה והורדה של הפיץ' עם המיניות שלה והזהות שלו כפי שהיא משתקפת ממנה, בדואטים שהוא מפיק לה עם עצמה.

החדשנות הזו נמנעת מלהיות סיזיפית ומוצאת את מקומה בתוך שירים סוחפים, שמביאים את הטכנו הכי טהור למקומות אליהם מעולם לא חלם להגיע, מוציאים אותו מהקונטקסט הפונקציונאלי הכל כך מובהק שלו ושולחים אותו אלינו לחדר השינה. הרבה שנים שלא היה אלבום ראוי כל כך לכתר הזה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully