אכן מגדל גבוה

נתחיל בזה ש"בבל" הוא כל מה ששמעתם. פרויקט שאפתני? בוודאי. מועמד ראוי לפרס "הסרט הטוב ביותר" באוסקר ובגלובוס הזהב? אין ספק. יצירת מופת? מרגע לרגע אני משתכנע שכן. ומה הביא אותי למסקנה האחרונה? חזרה סקרנית למקורות ובחינה של סיפור מגדל בבל – ועל כך בהמשך.

כי "בבל" הוא לכאורה, שם מתבקש וצפוי אפילו לעלילת סרטם השלישי של הבמאי אלחנדרו גונזלס אינאריטו והכותב גיירמו אריאגה, סרט המביא על פני שלוש יבשות, ארבע ארצות וחמש שפות (יפנית, שפת הסימנים, ספרדית, ערבית ואנגלית) - ארבעה סיפורים שלובים: אמריקאית שנפצעת מיריית רובה במרוקו, ובעלה סועד אותה בכפר נידח בעוד סחבת בינלאומית מעיבה על חילוצה; שני אחים הגרים בהרים באותה ארץ, בני משפחת רועים – שהתבגרותם עומדת למבחן לא-שגרתי; אומנת מקסיקנית הלוקחת שני ילדים אמריקאים יחד עם אחיינה, לחתונה במקסיקו ומתקשה לחזור לארה"ב; ונערה יפנית חירשת, המנהלת מערכת יחסים סבוכה עם אביה ועם סביבתה החברתית.

סיפורים שלובים הם טכניקה ידועה. שחוקה אפילו. הרבה רצו וניסו לעשות אלטמן (עליו השלום) בלא הצלחה. לא זו המטרה של אינאריטו. ב"בבל, יש מסר אמיתי המקדש את העלילה. ביצירה מטלטלת ממש, ולא ליניארית, הוא שואב את הצופה תוך דרישה בלתי-מתפשרת ממנו להיות מעורב. בשלב זה, אפשר לסבול – ואפשר לזרום עם זה עד הסוף ולהתפעל מהעוצמה שיכול סיפור קולנועי להעביר.

ב"בבל", הכל מסמל משהו. כל ייאוש הוא פרטי וגם גלובלי, כל עוולה היא דו-כיוונית. קחו את השימוש של אינאריטו בנושא הטרור, כסממן להקצנה בדיאלוג בין-מדיני, שהופך לכזה של חירשים ועיוורים – בוודאי מול האזרחים הנמצאים בתווך. כל "סינק" הוא דוגמה מצוינת לכך: המשפטים השגורים בפי הדיפלומט האמריקאי, הטון החשדני של שוטר הגבול, האימה של אזרח אחד הנמצא במצוקה מול קבוצה שלמה שרוצה לשמור על רווחת הכלל מול רווחת הפרט. מה"עליונות" האמריקאית ועד הגלובליזציה שמנצנצת בכל ניאון בטוקיו, אינאריטו מנפק שפע של סמלים תרבותיים כדי להעביר מסר אחד ברור – כולנו אומרים אותו דבר, וכולנו בסך הכל רוצים לשרוד. וכאן – במסר הסופי, כל העלילות, הלוקיישנים והדמויות של אינאריטו משתלבות למקום אחד – זורמות לפתחי המגדל הקולנועי שלו ומסמנות על שעריו כתובת ברורה: אין טובים, אין רעים – וכולנו אפסיים כפרטים, מול המכלול המבלבל הגדול.

"בבל" הוא אחד הטקסטים הקולנועיים הספרותיים ביותר שנוצרו בשנים האחרונות. המון דימויים, מוטיבים חוזרים ואמצעים שהם אמנם ויזואליים – אבל הם פיוטיים ונוגעים ויפים. באמצעות סגנונות צילום וסיפור משתנים, אינאריטו חותך בגסות מעלילה אחת ומתפייד ברכות לאחרת, קופץ לסיפור שלישי וחוזר אחורה בזמן לדמות שנשכחה מאחור. המצלמה שלו משתלבת בעלילה, נותנת לכל מישור ואווירה להוליך אותה בהתאמה מוחלטת. בחלק מהסרט יש ממד שהוא כמו תיעודי, ובחלק – "FEEL" חדשותי (שהזכיר לי את "סוריאנה", למשל), בחלק – הוא נראה כקולנוע קלאסי. אין ספק, שעבודה עם במאים רגישים עושה עם הצלם הנפלא רודריגו פריאטו חסד – ע"ע "הר ברוקבק". ובהבעה קולנועית - אינאריטו מגיע לפסגות יפהפיות, כמו בסצינת סמים פיוטית ומרגשת בטוקיו, שהיא אולי הטובה ביותר שראיתי בקולנוע. ללא הפלסטיות והקליפיות של "רקוויאם לחלום", הוולגריות של "טריינספוטינג" או הסוריאליזם של "פחד ותיעוב בלאס וגאס", אינאריטו מנפק דקות עוצמתיות של הליכה חירשת-אילמת בין מועדוני ורחובות טוקיו, תחת השפעת אקסטזי. רגע אמיתי, עצוב, זך.

כקולנוע, "בבל" הוא לא סתם יצירה ייחודית – שרק על התעוזה ועומק המחשבה בה מגיע ליוצריה תשואות. ברגעים מסוימים, נראה כאילו נעשה לנגד עינינו "מש-אפ" של קולנוע זר המשולב בקולנוע אמריקאי – ולהיפך. שם הגדולה של אינאריטו כיוצר זר הפועל בחסות אמריקאית: קל מאוד ליפול בסרט כמו "בבל" לקלישאות של עולם שלישי, לחד-ממדיות של דמויות המייצגות חלקים נדכאים בחברה, אבל כאן המצב הוא הפוך – כל דמות כמעט יוצרת הזדהות. ללא הרבה יותר מדי מילים או בנייה דרך דיאלוגים, כולן מתעגלות. את הנערה החירשת, למשל, יכולנו למקם בקלות גם בפינת שינקין-קינג ג'ורג', מתהלכת ביום שישי בינות למאות בני נוער שעשויים ללעוג לה, בעוד שהיא רק רוצה להיכנס לאותו קונפורמיזם מקולל שאין מנוס ממנו. האחים במדבר, שלכאורה חוטאים גם אחד לשני וגם לעוברי אורח חפים מפשע, שובים את הלב – למרות פשעם. נכון, אולי פה ושם "בבל" אינו חף ממניפולציות, אבל אני רוצה להאמין שהן המינימום ההכרחי בניסיון קולנוע מורכב כל-כך.

האם, בשאלת ה"קלאסיקה", אפשר לדעת אם "בבל" יהיה מוצר שווה-צפייה שנים רבות קדימה? לא בטוח. לא כל יצירה גדולה באה עם אחריות לכל החיים. אבל אין ספק שבמקום מסוים, הוא משמש כמעין קפסולת זמן. ראי אמנותי אמיתי מול הכפר הגלובלי של תחילת המאה ה-21.

ובחזרה לסיפור בבל, מקור ההשראה של הצמד אינאריטו את אריאגה. העלילה אודות המגדל המקראי מתארת מבנה ארכיטקטוני, המסמל את התאגדות בני האדם - ולכאורה סימן חיובי לעוצמה, בתקופה בה הם דיברו את אותה לשון והחלו להבין את יתרונות השלטון המרכזי. הפרשנות אומרת כי המגדל קם למעשה כדי לחזק את השלטון, ולתת סימן למרחקים לרועים ולאנשי העדה – שלא יתרחקו מעבר למוקד הציבורי. בקליימקס (הכפול – אם נחשוב על גובה הבניין) של אותו סיפור קצר מגיע אלוהים, ככוח עליון המבקש לחזור ו"לאפס" (מלשון אפסיים) את בני האדם – על ידי פיזורם ובלילת שפתם.

אותו אלוהים פועל פה כזה מן הדרמה היוונית - "דאוס אקס מכינה", המגיח במפתיע ומשבש את הסיפור, באופן לא מוסבר. אותה פזורה הופכת לרועץ לבני האדם, המנסים במשך אלפי שנים מאז ליצור תקשורת משותפת בשנית. קחו למשל את בני הזוג האמריקאים בסרט (קייט בלנשט ובראד פיט) – דמויותיהן נסעו למדבר כדי לבנות מחדש את הקשר הזוגי, אך יריית כדור אחת מפילה את המגדל שוב; אותם רועים במרוקו, שנמצאים במדינה ממוסדת אך חיים בפרובינציה הברברית – מחוץ לעינו הצופה של המגדל, יספגו מטחי כדורים ובעיטות לצלעות בקלות; ובמקום בו צריך לנצח אלוהים אכזרי – אנו רואים כיצד מסע שלם של נערה אחת אומללה הרוצה קבלה, בנבכי המוסכמות של הנוער היפני (היותר אמריקאי מאמריקאי), מסתיים בחיבוק אחד מאביה – כזה שאומר הרבה יותר ממילים.

המשל של אינאריטו ברור: הקולנוע הוא הניצחון הגדול שלנו. שפה קולנועית היא שפה אחת, והאמנות השביעית – הפופולרית כל כך, יכולה לפרוש לפני כולנו, במראות וברגשות, את מה שאמרנו באלף שפות – אך במסר אחיד.