מכבים את האור על 2006

האלבומים הכי טובים של 2016

7 תקליטי השנה של המדור, ללא שום סדר מיוחד, וגם ללא שום סדר לא מיוחד. דנה קסלר בשנה טובה

  • ארקטיק מאנקיז
דנה קסלר

ג'ארביס קוקר, "Jarvis"

אם פעם היו משוררי ביבים שלקחו את עניין הביבים מאוד ברצינות, ג'ארביס יודע לצחוק על הכאב של הבנאליות, על הריקנות של החיים המודרניים ועל השפל הקיומי מבלי לאבד את חדות האבחנה ואת יכולת הניסוח הגאונית שלו. אחרי הפסקה של 5 שנים מאז האלבום האחרון של פאלפ, חוזר קוקר בן ה-43 עם אלבום סולו ראשון, מדהים למדי.

קוקר הקים את פאלפ בסוף הסבנטיז, הרבה לפני הולדת הבריטפופ. הוא הגיע לטופ באמצע הניינטיז - בין בלר לאואזיס וכל שאר מנופפי היוניון-ג'ק הזחוחים – ואז הוציא את אלבום הקאם-דאון "This is Hardcore" שמסכם את חוויית הבריטפופ שלו: נכון שהוא תמיד חלם להיות מפורסם ולעשות מלא קוק אבל גילה שזה בעצם לא משהו. ג'ארביס תמיד היה יותר חכם מכל האחרים, אבל עכשיו יש לו גם ניסיון חיים. אז תקשיבו לו, הוא יודע על מה הוא מדבר, ותסמכו עליו שימצא בתוך הייאוש גם כמה רגעי גאולה קטנים.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

כרטיס ביקור דיגיטלי - כל עסק חייב אחד כזה

בשיתוף MYB
לכתבה המלאה

ארקטיק מאנקיז , "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not"

השנה התחילה בבעיטה מענגת בתחת מארבעה ילדים משפילד שעשו בדיוק את מה שהיית רוצה שארבעה ילדים משפילד שמקימים להקה יעשו. לכל החולירות שטענו נגדי ונגד כל יתר חובבי הארקטיק מאנקיז (ויש הרבה מאיתנו, אז תיזהרו!) שמדובר בהייפ ותו לא, אסביר שוב שיש שני סוגים של הייפ: יש הייפ מכוער שנבנה באופן מלאכותי על ידי יחסי ציבור מאסיביים, ויש הייפ כן ואמיתי, שצומח מתוך התלהבות אותנטית. עברו 11 חודשים מאז יצא אלבום הבכורה של המאנקיז וטרם נמצא שיקוי נעורים מרווה יותר ממנו.

יו לה טנגו, "I Am Not Afraid of You and I Will Beat Your Ass"

יו לה טנגו קיימים כבר כל כך הרבה זמן שהם למדו לעשות הכל. ומסתבר שאת הכל הם עושים מצוין. איירה קפלן, אישתו ג'ורג'יה האבלי וחברם השמנמן ג'יימס מקניו - שלושת הגיקס הכי מגניבים בניו ג'רזי - הפכו במשך השנים מגירסת חדר השינה של הוולווט אנדרגראונד לכלבויניקים מוזיקליים מלאי השראה. אם אחת הטענות העיקריות נגד האינדי האמריקאי היא ההומוגניות האפרפרה והמעט צפויה שלו, יו לה טנגו סותרים אותה בלי בעיה. "אני לא פוחד ממך ואני אכסח לך ת'תחת" לא מערבב, אלא עושה קצת מהכל - קצת רעש מהפנט, קצת פופ קליל, פעם ככה ופעם ככה, ובלי טיפה של יומרנות מעצבנת. זאת בדיוק זריקת המרץ שהאינדי האמריקאי היה זקוק לה השנה.

ניקי סאדן, "The Truth Doesn't Matter"

ניקי סאדן - טרובדור הרוקנרול האחרון – הלך לעולמו במרץ השנה בגיל 50. לפני ארבע שנים הוא ביקר בארץ, הופיע בתל אביב ובחיפה לבד עם גיטרה אקוסטית, התארח אצלי בבית על הספה, עיצבן את כל בני הבית קשות וגם איכזב בהופעות. אבל זה לא מוריד בכלום ממעמדו כגיבור רוקנרול ראשון במעלה.

בצעירותו הנהיג סאדן את הלהקה הבריטית המהפכנית ה-Swell Maps, אחר כך הקים את ה-Jacobites, שתקליטם השלישי, "Robespierre's Velvet Basement" , הוא אחד התקליטים היפים ביותר שיצאו בשנות השמונים, ואחר כך פנה לקריירת סולו ארוכה ופורה. זהו אלבומו האחרון, אותו השלים רגעים מספר לפני מותו, והוא מציג את סאדן במיטבו - כמו שילוב בין הרולינג סטונז המוקדמים, טי-רקס, סטיב בייטורז וג'וני ת'נדרס. כמו הרבה רוקרים מזדקנים, שנותיו האחרונות לא עשו חסר לנעוריו, אך האלבום הזה הוא שירת ברבור מרגשת וראויה בהחלט.

סקריטי פוליטי, "White Bread, Black Beer"

גרין גארטסייד הוולשי, שבלשב די מוקדם של הקריירה החליט להפוך מממרקסיסט צעיר שעושה פוסט-פאנק לכוכב פופ מתוחכם ומחומצן, חזר השנה – 20 שנה אחרי ימי השיא של להקתו סקריטי פוליטי – עם אלבום חדש שהוא הקליט על המחשב בבית. קולו של גארטסייד עדיין רך וקטיפתי, הוא עדיין עושה פופ בוגר, אלגנטי ומתוחכם, והוא עושה זאת טוב מתמיד. סופיסטיפופ בשביל סופיסטיכוסיות.

לילי אלן, "Alright, Still"

גם בלי שגעת המייספייס ובלי אבא סלב וכנראה שאפילו בלי איפור העיניים הפתייני והבגדים המפונפנים, לילי אלן הייתה פסגת הפופ השמשי של השנה. עם טקסטים שנונים שעומדים איפושהו בין הסטריטס לארקטיק מאנקיז וסימפולי סקא, רגאיי וקליפסו מובחרים (של מלך הקליפסו המנוח, לורד קיטשנר, ושל להיט הרגאיי הסבנטיזי "Uptown Top Ranking" של צמד הטינאייג'ריות הג'מייקניות Althea & Donna, בין היתר) נתנה לנו לילי אלן בקיץ האחרון הרבה מאוד סיבות לחייך.

פיניקס, "It's Never Been Like That"

השנה הוציאו פיניקס אלבום שלישי, שמוכיח שמההתחלה זו הייתה טעות להזכיר אותם בנשימה אחת עם אייר ודאפט פאנק. כמו שתי הלהקות הצרפתיות האחרות, גם פיניקס היו חלק מגל טרנדי של מוזיקה צרפתית שיקית, מרוחקת ומודעת לעצמה. הגל הזה שלט בסוף הניינטיז באזור שבין אלקטרוניקה אינטליגנטית וגרובית לבין פופ איכותי לחובבי ציטוטי רטרו, אבל בעוד אייר ודאפט פאנק מיותרים היום בערך כמו עותק ישן של "סופר דיסקאונט" או סט של אלכס גופר, פיניקס הצליחו להשתחרר ולעבור הלאה.

בניגוד לאלבום הבכורה שלהם, שני הבאים אחריו לא היוו הערה שנונה על עולם הפופ, אלא פשוט היו מלאים בשירים יפים. האלבום החדש של פיניקס הוא אלבום רגוע, מעין סופט רוק אמריקאי בגירסת ורסאי (שזה משהו שונה בתכלית מהסופט רוק המצחיק שרייזורלייט עשו השנה) והסינגל "Long Distance Call" – כמו כל הסינגלים הקודמים שלהם – שולח אותך ישר לרחבת הריקודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully