בעקבות הופעתו החד פעמית של יוסוף במועדון הלימה לימה המחתרני, נכנס בוז'ה מיו לקנון. אנשים רבים החלו מתעניינים בסיפור חייו. במקביל, גם זוג העיתונאים רלי ואבנר אברהמי בקשו לצלם את משפחתו הערבית-ישראלית בחיפה ולכתוב מספר מילים על עץ המשפחה, תחביבים ומה יש להם במקרר. יוסוף לקח קו ארבע לרכבת ישראל ובילה את אחר הצהרים בחיק אחיו ואחיותיו. בדיעבד הצטערתי נורא כי איך שהוא נסע החלו פתיתי השלג מכסים את תל אביב והיה לי מוזר לראות את השמים נפתחים לבד.
בהתאם לנטישתו, ביליתי יום חורפי שלם בגפי. האלמנה דניאלה שוב הזמינה אותי לאזכרתו של בעלה, המהנדס חיים בני ולמרות שאני לא נוטה ללכת לבתי קברות הסכמתי ולו רק עבור מיצוי תחושת המלנכוליה, הארעיות והבדידות שכוננה בי. סמוך למצבה פגשתי את זכריה ואשתו מהכרם, סוזאנה והזקנים ובני הדייג. רינו צרור נשא דברים מרגשים בדבר המת והמשוררת המחוננת לילי רטוש קראה שני שירים אירוטים. אני חשבתי לעצמי על הכרס הענקית של חיים ואיך שהוא בטח מכווץ עכשיו מתחתינו, כמו גזר ישן.
כשהאזכרה הסתיימה, אני והחבר'ה תכננו לשתות בירה ולאכול נקניקיה. בני הדייג נטל ידיו טרם יציאתו מבית הקברות וכולנו עשינו כמוהו. לכאורה, נעים להתוודע למסורות עתיקות יומין המקבלות תוקף מחודש בעידן המודרני, אך השעה היתה בין ערביים והרוח הקר עשה את כולנו חולים, בגלל הידיים הרטובות, כך שהתוכניות נהרסו ואיש איש פנה לביתו כדי להבריא בשקט.
שלמה יידוב מפציץ
ביום שלישי בלילה הלכתי בגפי להשקת הבושם החדש של דולצ'ה וגבנה. כמו שהבטיחו היה ממש נוצץ וכולם התלבשו באופן מהודר מאוד. התביישתי נורא להגיע לבד אז תפסתי בחניון את ההיסטוריון יונק לויתן (שסבא שלו היה מתאגרף רומני) ואפילו שאנחנו בקושי מכירים, נכנסתי ביחד איתו תוך כדי שיחת הכרות נוקבת. בפנים רקדתי עם שלמה יידוב, עם הבמאי דרור ושי, ועם אחד שהיה סאונדמן בכיר ב"טלעד". כולם היו במצב רוח מרומם ונהנו ממופע הלוליינית ומהבר המאובזר. היות והשתייה היתה בחינם, הרבה אורחים הרגישו ברע. מאחורי המטבח מצאתי את דורון התימני (שעובד בימים אלה גם כצלם פפרצי עבור ביטאון אוניברסיטת בר-אילן) שיכור כלוט על הרצפה. הוא בכה והשפריץ על עצמו בושם דולצ'ה וגבנה בלי הפסקה. החלטתי לגרור אותו לאוטו ונסענו יחד לאסוף את יוסוף שחזר העירה, מתחנת הרכבת.
הו יוסופוס פאלוס שלי. כמה שהייתי מאושרת לראות אותו. רגוע ומקולח ירד אל הרציף ונפנף לי עם הראש כשידיו עמוסות שקיות ניילון וסירים. בדרך הבית הוא סיפר לי על אס אם אסים שהוא קרא בחטף מאחורי גבם של נוסעים. איך שהוא סיים את הסיפור, הרג'יסטר הסימבולי שלי החל משתולל כמו תרנגולת שחוטה וחטפתי פתאום התקף צחוק מטורף. צחקתי וצחקתי בלי סיבה ולא יכולתי להירגע. היינו צריכים לעצור את האוטו ועברה יותר משעה עד שהצחוק שכח. כשהגענו הביתה יוסוף ניגב לי את דמעות והציע שנקום למחרת מוקדם ונרכוש טפט-מפת-עולם וסדין חשמלי.
למרות האדיבות של יוסוף והיום הארוך שעבר, לא ישנתי רוב הלילה ובמקום זה הבטתי מהחלון על השלג נמס וחשבתי שכל מה שנשאר לנו זה ליהנות מהסימפטומים ושהלוואי ומישהו סוף סוף יבין.
*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי כל קשר בין המדור למציאות מקרי ושקרי, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד ***