פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ליבה החסיר פעימה

      כמו על בחורה שיודעת מה טוב לה, מאיה פינחסי מחפשת שיהפכו לה את הקרביים. הנה הסרטים שעשו לה את ב-2006

      קולנוע הוא עסק של תחושות בטן. אם הרגש עדיין עובד, למרות שעברו ימים וחודשים וכל ההייפים והויכוחים כבר נמוגו, סימן שהסרט עשה את מה שהוא צריך לעשות: לצרוב משהו בתוך לוח הזיכרון הפרטי שלנו ולקחת אותנו רק קצת אל מעבר למציאות. ואלה הסרטים שהצליחו השנה, אפילו אם רק לשעה קלה, לפתוח את הלב ולהפוך את הקרביים:

      טיסה 93 – במאי: פול גרינגראס

      עברו כבר מספיק חודשים, אבל "טיסה 93" עדיין מזכיר דז'ה וו של חלום רע במיוחד. פול גרינגראס, בתפיסה קולנועית אמיצה וכמו דוקומנטרית מצליח לקחת טראומה טרייה, שעדיין לא הפכה למיתוס, לתת לנו להרגיש כאילו חווינו אותה בעצמנו ולשלוח אותנו הביתה עם זיעה קרה. זה מרגיש כמו סימולציה צבאית לתסריט הגרוע ביותר. כמה חבל שהוא כבר התגשם. כל שנותר הוא לחכות לתסריט האימה הבא של גרינגהאוס ויש לי תחושה שהפעם הבדיחה תהיה על חשבוננו. אולי לאחמידיניג'אד יהיו כמה רעיונות מעניינים לגבי הסרט הראשון על פצצת האטום של המאה ה-21 עד אז -ד"ר סטריינג'לאב- Here we come !

      לבי החסיר פעימה – במאי: ז'אק אודריאר

      כמו בסרטיו של רובר ברסון, גם הגיבור של "לבי החסיר פעימה" עסוק בעיקר בלהיות בחור לא סימפטי שרב עם כל העולם, ובכל זאת, כשהסרט נגמר, בא לנו לחבק אותו. אחד הסרטים המרגשים של השנה מוכיח שבימוי מחוספס יכול להוביל לדמעות ושכישלון הוא לא פחות סקסי מהצלחה. "לבי החסיר פעימה" מציג עבודה מדהימה של מצלמת כתף, מוזיקת רקע של המוזיקאי הטוב ביותר בכל הזמנים (יוהאן סבסטיאן באך) והופעה מצויינת של רומן דוריס – ללא ספק אחד השחקנים המבטיחים של הקולנוע הצרפתי העכשווי.

      לחזור- במאי: פדרו אלמודובר

      האמא של ריימונדה (פנלופה קרוז) כבר מתה, אבל היא עדיין מתגעגעת אליה, אז היא מחזירה אותה מעולם המתים כדי לסגור איתה חשבונות אחרונים. באחד הסרטים העמוקים ביותר שלו מצליח אלמודובר לומר דבר או שניים על הקשר הקמאי ביותר שלנו ועל הפחד המצמרר מפני המוות. בין לבין הוא יראה לנו איך אשת בית קוברת את בעלה ואיך חולת סרטן מתענגת על ג'וינטים אחרונים.

      אלמודובר עושה סרט נוסף על האחווה הנשית, שהגבר היחידי שמופיע בו הוא מפלצת של ממש. היכולת העצומה שלו לייצר רגש בשילוב הכשרון האסתטי מוכיחים שהוא מתעלה לרמת ענקי המלודרמות סירק ופאסבינדר שהנחילו לו את מורשתם. ההומניות העצומה שלו מצליחה לגרום לנו לסלוח אפילו לאמהות הגרועות ביותר.

      כשהרוח נושבת – במאי: קן לואץ'

      אמרו שלואץ' נופל פה במלכודת הדידקטיות, עוד יותר מאשר בסרטיו האחרים. אמרו שהסרט מטיפני ומעצבן ואפילו שומו שמיים - גורם לצופה למות משעמום. אז אמרו. "כשהרוח נושבת" מוכיח שגם כשלואץ' לא במיטבו הוא עדיין אחד הבמאים החזקים והאמיצים הפועלים בראשית המאה ה-21. וגם אם הסרט מאבד כיוון לפרקים, הוא עדיין מתהדר באחת מסצינות הסיום המצמררות ביותר שנראו לאחרונה על המסך. ומה בסיקוול? לואץ' מגיע לעזה כדי לביים סרט על הסכסוך ובדרך עוצר לחתום את שמו על גדר ההפרדה. מי אמר שמאלנים צדקנים ולא קיבל?

      מחבואים במאי: מיכאל הנקה

      עבור מיכאל הנקה הקולוניאליזם הוא משוואה מתמטית בלתי פתירה. הוא מצליח, כהרגלו, למתוח את גבול הטעם הטוב עד לשיאו ומותיר בזכרוננו שוט מגעיל במיוחד של תרנגולת הממשיכה להתהלך ללא ראש. אבל חוץ מלזעזע הנקה מצליח לנבור עם סכין המנתחים שלו במערכת היחסים ההרסנית שבין הכובש לנכבש, בין התליין לקורבנו, ולומר עליהם דבר מה עמוק. ג'ולייט בינוש בהופעה מצוינת ודניאל אוטיי המדוייק, שמזכיר לנו למה אנחנו כל כך שונאים אינטלקטואלים, הופכים את "מחבואים" לסרט החזק ביותר שהוקרן על המסך בשנת 2006.

      הדברים שמאחורי השמש במאי: יובל שפרמן

      סרט הביכורים של יובל שפרמן מוכיח, שאין דבר כזה להרגיש יותר מדי. הפורטרט המשפחתי המופלא הזה מצליח לרגש ולהצחיק בו זמנית ולהזכיר לנו למה משפחה היא חומר כל כך טוב. בימוי השחקנים המשובח, עבודת המצלמה הנבונה וחוסר הפחד מלהרגיש הופכים את הסרט לחוויה שמשאירה אותך כמעט כל הזמן על סף דמעות. בואו נקווה שבסרטו הבא יתמודד שפרמן עם השאלה המסתורית מכולם - למה גבר מסוים אוהב דווקא אישה אחת ולמה היא מחליטה גם לאהוב אותו בחזרה.

      הילדים של מחר במאי: אלפונסו קוארון

      אלפונסו קוארון שהבריק כבר עם "ואת אמא שלך גם" מגיש פה פצצה חברתית מתקתקת. "הילדים של מחר" מרגיש כמו מרדף אחד ארוך שאי אפשר לעצור בו דקה כדי לקחת אויר. החזון האפוקליפטי הקודר של קוארון על עולם שלא ניתן לשמוע בו יותר את צחוקם של הילדים מצליח להקפיא את הלב. קלייב אואן עושה פה תפקיד בן זונה ושוט הקרב הארוך ללא ספק יאתגר מחדש תלמידי קולנוע שצריכים להגיש תרגיל בשוט אחד.

      ועוד כמה רגעים ראויים לציון:

      סרטו הקבליסטי של דארן ארונובסקי "המעיין" שעדיין לא נקנה להפצה בישראל, שוט הפתיחה הוירטואוזי ב"קזינו רויאל", המשחק של חואקין פניקס ב"הולך בדרכי", הסצינה ההומו ארוטית ב"בוראט" (שמגדירה גבולות חדשים לשעירות הגברית), השימוש הגאוני ב-Hey You של הפינק פלויד ב"חיים בין השורות", התפקיד של דסטין הופמן ב"מעבר לכל דמיון" ושוט הרולטה הרוסית המצמרר מ"זמאטי 13".