ספרות זולות

ובמילים: שבעה מיליארד וארבע מאות מיליון דולר. זה הסכום ששילמה בינואר חברת וולט דיסני עבור רכישת אולפני "פיקסאר", אחרי מערכת יחסים סבוכה של שנים. בשל מורכבות העסקה, שנעשתה במניות, סטיב ג'ובס (לפיקסאר ו"אפל") הפך למעשה לאחד מבעלי השליטה הגדולים בדיסני, והאחרונה ויתרה למעשה על אולפני האנימציה שלה לטובת המנפישים החדשנים, שנתנו את ה-BOOST הגדול לאנימציה בעשור האחרון. אחד מהמקומות היחידים בהם התמזגויות, השקעות ורכישות נראות כנובעות מתוך איזושהי קארמה חיובית.

והקופה ממשיכה לתקתק. זה הסכום שהפך בזמן קצר את "קזינו רויאל" לסרט הבונד הרווחי ביותר אי-פעם. הבעיה: "קזינו רויאל" הוא אחלה, באמת, אבל גם סרט הבונד הכי לא בונדי שנעשה עד כה. מעין גרסת 007.2 שזונחת עקרונות בדמותו של סוכן הוד מלכותה וממשיכה במגמה המנופחת של מסחור הסדרה וניפוח העלילה. לכאורה, דניאל קרייג יכול לזקוף אצבע משולשת לכל מקטרגיו, שבמשך למעלה משנה יצרו "הייפ" שלילי סביב בחירתו לתפקיד בונד, אך בסופו של דבר – הוא גם זה שעלול להיזכר כמי שהרג את דמותו, לטובת יצירת עוד גיבור פעולה שגרתי מן המניין.

כן, למעלה מ-135 מיליון דולר הכניס "שודדי הקאריבים 2: בלה בלה בלה" - ביום אחד. עכשיו, בדרך כלל "פה לאוזן" היא שיטת השיווק המוצלחת ביותר עבור סרט. אז איך זה יכול להיות שמיליונים רבים עוד המשיכו לזרום בלי הכרה לסרט והכה-מיותר הזה?

הפגנת השרירים החלולה של דיסני וברוקהיימר הכניסה עד כה למעלה ממיליארד דולר ברחבי העולם. משהו אומר לי שגם הסרט השלישי יהיה גרוע, ושגם הוא יניב הכנסות ברמת התל"ג של מדינה אפריקאית ממוצעת.

כלומר, כשליש מתקציבו של סרט קיץ הוליוודי ממוצע. זה הסכום שהושקע ב"בבל", סרטו המגה-שאפתני של אלחנדרו גונזאלס אינאריטו, שצולם בתשעה לוקיישנים על פני ארבע ארצות ושלוש יבשות, עם קאסט רב-לאומי, שכולל בין השאר את בראד פיט (שמשכורתו על "מר וגברת סמית" הייתה לבדה 20 מיליון דולר). אינאריטו הוא מאותם קולנוענים שמצליחים לשכנע שחקנים ואנשי צוות לעשות איתם מסע לא פשוט, במעט כסף, בדרך ליצירה אמנותית אמיתית.

חמישה מליון דולר, סך ההכנסות של "אינסטינקט בסיסי 2" בארה"ב. כלומר, 1/14 מ-70 מיליון דולר שהושקעו בו. איכשהו, 85% מההכנסות של הסרט הן מעבר לים, מה שמעלה את השאלה – האם באירופה ואסיה כל כך נואשים לקצת פורנו רך?

עוד כשלונות גדולים השנה: "פוסידון" הטכני והדוחה של וולפגנג פיטרסן, שאולי יגיע ל"ברייק איוון" אחרי השכרות ומכירות ה-DVD; "נערה במים" הלעוס של שאמאלאן (שלאור נתוניו בחו"ל, הוחלט שלא להפיצו בארץ) – עם מאזן דומה לזה של הקודם; ו"איש הקש" עם ניקולס קייג', שרחוק מלכסות את ההשקעה בו. ברוב המקרים יש צדק, "איש הקש", בעיניי, הוא הסרט הרע של השנה, ורוב הזמן הוא נראה כפארודיה גרועה – רק לא ברור על מה. אגב – איכשהו, הכשלונות הכי בולטים הם של אולפני וורנר. מזל שסופרמן והארי פוטר כאן כדי לאזן את הקופה.

התקציב המוערך (בדולרים) גם של "אדמה משוגעת" וגם של "הבועה". שניהם דוגמאות הן להתנהלות קולנועית והן לעסקית נכונות: האחד מביא את יתרונות הקו-פרודוקציה הרב לאומית (ומוציא מזה סרט מעולה) והשני מראה איך תכנית עסקית, הון עצמי ושיווק נכון עם עלילה שיכולה להצליח גם בחו"ל, מביאים רווח כמעט ודאי (חבל רק שהסרט מחורבן).

מה שבטוח, היכולת של ההפקות המקומיות שלנו להתקרב לתקציב כזה – שהוא, למשל, בדיוק התקציב של "חיים בין השורות", אחד הסרטים המקסימים שיצאו השנה מארה"ב - מרשימה ומעודדת.

מספר הצופים ב"אביבה אהובתי", שהופכים אותו ככל הנראה לסרט הנצפה ביותר השנה בישראל. מי היה מאמין. "אביבה אהובתי", סרט בנאלי וחביב, שמחפה באמצעות הופעה כובשת של שתי כוכבותיו על עלילה סטנדרטית, שמזכירה יותר מדי את הקלישאות של הקולנוע הישראלי לדורותיו, נופל בדיוק באמצע. כלומר, אחרי שנים מוגבלות וקשות של הקולנוע בישראל, יש בו עכשיו הכל – מהחוסר-קומוניקטיביות הפומפוזית של עמוס גיתאי, המצוינות של דרור שאול, המקוריות הבוסרית של יובל שפרמן ודני לרנר, הנוסחתיות המשווקת-לעילא של פוקס-אוחובסקי ועד האקספירמנטים של אודי אלוני ואורי פסטר. זוכרים את השנים שהיה צריך לגרד מועמדים מהרצפה לטקס פרסי האקדמיה הישראלית?

זוהי כמות השחקנים שהתפשטו לטובת סצינת האורגיה ההמונית ב"הבושם", סרטו של טום טיקוור המבוסס על הרומן המצליח של פטריק זיסקינד. פחות מעשירית מהמספר הזה התפשטו עבור יצירתו של ג'ון קמרון מיטשל, "שורטבאס", אך יצרו אפקט מרשים פי עשרה.

בעוד ב"הבושם", עיבוד קולנועי חיוור וחסר מעוף, העירום הזה משאיר טעם רע במיוחד, מיטשל הביא קולנוע מקורי וסוחף, שכל פיסת עור חשופה בו היא נוגעת ומרגשת. גם היוצרים הישראלים, שכמעט תמיד חייבים להכניס קצת עירום לסרטיהם (ע"ע השנה ב"הבועה" ו"הדברים שמאחורי השמש" למשל), יכולים להסתכל על שתי הדוגמאות הנ"ל כחומר למחשבה על ההבדל בין פורנו - לגרפי.

זה מספר הסרטים שיצאו השנה להקרנות מסחריות בישראל. לא עלייה דרמטית מול 2005 (213 סרטים), וגם אין שיאים בכמויות הצופים לסרט כמו של "מדגסקר" או "שרק 2" (מעל חצי מיליון כל אחד), אך על פי הנתונים שמביא הבלוג סינמסקופ, 9.2 מיליון כרטיסים נמכרו השנה בארץ, שזו עלייה של כ-10 אחוזים משנה שעברה. עוד נתון מעודד: כעשירית מהם נמכרו לסרטים ישראלים - כש"אביבה אהובתי", "אדמה משוגעת", "מישהו לרוץ איתו" ו"הבועה" לוקחים כ-75% מהכרטיסים הללו, בהערכה גסה.

אם כן, למרות שהפס רחב יותר, הטורנטים ידידותיים יותר ואיכויות הצריבה גבוהות יותר, בשורות צרכניות כמו "סינמה סיטי", "יס פלאנט" ואולמות נהדרים כמו "גת", "לב 1" המשופץ והגדול מכולם – "רב חן 1", עדיין מביאות קהלים גדולים לשכור בייביסיטר ולקחת משכנתא בשביל פופקורן בינוני. ואני, למרות שתמיד אשנא את מי שיושבים בשורה מאחוריי ובשורה מלפניי, עדיין נכנס לדיכאון כשאני רואה אולם ריק. לכו תבינו.

"תזיזו ת'רגליים", "חיים בזרם", "ארתור והמינימונים", "מכוניות", "במבי 2", "עידן הקרח 2", "מעבר ליער", "ג'ונגל סיטי", "מסביב לעולם עם פליקס", "כיפה אדומה הסיפור האמיתי", "חברים על הכוונת", "בלאגן בחווה", "גיבור על נמלים", "מפלצת של בית".

זו לא טעות, 14 סרטי אנימציה יצאו להקרנה מסחרית בישראל בשנה האחרונה. את "סורק באפילה" גנזו אמנם, אך בצד החיובי – כולם נמצאים בשוק – מהיפנים, דרך דיסני ופיקסאר, וכלה בדרימוורקס, סוני ואארדמן, איזה כיף! קשה לי להחליט עם התחייה המונפשת משמחת אותי יותר מהתחייה של הקולנוע הישראלי, או להפך.

מספר הסרטים שקייט וינסלט השתתפה בהם השנה. לאחר הפסקונת קצרצרה היא הסתערה על המסך בדרמות ("כל אנשי המלך", "ילדים קטנים"), קומדיה ("החופשה") ואנימציה ("חיים בזרם"). ווינסלט היא הדוגמה המושלמת לשחקנית שיודעת לנתב היטב את הקריירה שלה: אחרי שנחשבה לצעירה לוהטת יחסית, שחמוקיה אוירו בתשוקה על סיפור ה"טיטאניק" – היא כבר לא כל כך יפה, ולא בת 16, אך יודעת לבחור בדיוק את התפקידים המתאימים לכשרונה, למראה ולגילה.

לפחות. מספר התביעות שהוגשו עד כה נגד הסרט "בוראט" על ידי אזרחים שהופיעו בו. אבל אין לסשה ברון כהן ולמפיקיו סיבה לדאוג - עם למעלה מ-230 מיליון דולר הכנסות עד כה, מול תקציב של 18 מיליון ומעט מאוד צורך בתוספת תקציב לשיווק – שכן הסרט קיבל את הכי הרבה יחסי ציבור חינם, ככל הנראה, בתולדות הקולנוע (דוגמה נוספת לכך – מהכיוון השלילי, ניתן היה למצוא השנה ב"צופן דה וינצ'י").

זה יותר ממשמח, וניתן רק לקוות שנתח נכבד ממיליוני הצופים בסרט בארה"ב, מבינים שהבדיחה כולה על חשבונם.

שני סרטים על "ניין אילוון" (9/11) יצאו השנה להקרנה מסחרית, והראו איך אפשר לעשות קולנוע מקורי ומצוין, וגם איך אפשר להיות טכנוקרט ולירוק לכו-לם, כולל לקורבנות הטרגדיה – בפנים. "טיסה 93" המעולה של פול גרינגראס נעשה בתקציב של 15 מיליון דולר והביא סגנון כמו-תיעודי ביצירה מטלטלת ומפתיעה, ואילו "מגדלי התאומים" הפומפוזי של אוליבר סטון, הביא השקעה מנופחת של 63 מיליון דולר וגרם לי להתפתל במבוכה בכסאי, משתהה, כיצד נתנו למיקרוב הקולנועי הזה תקציב ענק, אחרי הפיאסקו של "אלכסנדר".

** מדעי החלום **

מהמקום בו האהבה שלי לקולנוע היא הכי סובייקטיבית, סרטו של מישל גונדרי הוא זה שנגע בי הכי עמוק השנה. כשיצאתי, רציתי להגיד: האהבה שלי, היא כן האהבה שלו. ובמילים אחרות, אם הייתי יוצר סרטים – זה הסרט שהייתי רוצה ליצור.

** הר ברוקבק **

מהנפטלין של תחילת השנה, מגיע לסרט הנהדר הזה אזכור – בטח לאור הבזיזה המבישה שנעשתה לו בטקס האוסקר האחרון על ידי המיש-מש הסתמי "התרסקות".

** בוראט **

איזה כיף שדווקא סרט כזה הוא הדבר הכי מצחיק שיצא השנה.

** השתולים **

אחרי "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס", בהם נאלצתי לסנגר קשות על סקורסזה, כאן כבר לא היה צורך בכך.

** בבל **

במקום שבו יומרנות היא לא מילה גסה, טוו הצמד אלחנדרו גונזלס אינאריטו וגיירמו אריאגה יצירה כמו-ספרותית, ששואבת אותך לתוכה ללא פשרות.

** סוריאנה / לילה טוב ובהצלחה **

בשני סגנונות שונים לחלוטין, שני הסרטים הללו מראים איך אפשר לעשות מופת מיצירות פוליטיות.

** אדמה משוגעת **

הסרט הישראלי הטוב והמרגש של השנה, ללא צל צלו וגו'.

** שורטבאס **

בוודאי אחד הסרטים שהכי ריגשו אותי השנה, בעת שראיתי את כל אהבותיי חולפות לנגד עיניי בראי הזמן. סרט אמיץ ויפהפה.

* *משימה בלתי אפשרית 3/ אקס מן 3 **

כאילו כדי לשבור לי את כל הקונספציה שתמיד מספר 2 בטרילוגיה גם יהיה הסרט הטוב בה, באו שני הבלוקבסטרים הללו, והציבו רף גבוה במיוחד לסרטי הקיץ שאחריהם שאליו התקשיתי להגיע שוב.

** ונדטה **

האחים וואשבסקי מפצים על שני השלישים האחרונים של "המטריקס" באלגוריה פוליטית קודרת ומצוינת.

** טיסה 93 **

ברגעים בו הוא לא נראה כסרט של הולמרק, "טיסה 93" מפתיע בסגנונו המאופק והכמו-תיעודי והופך לך את הקרביים כל הדרך חזרה ל"ניין אילוון".

** חיים בין השורות **

סרטו הקטן, החכם והרגיש של נוח באומבך סוגר עבורו סוג של מעגל אישי ועבורנו הנאה צרופה.

** לחזור **

במדד האלמודובר הפרטי שלי, הסרט הבשל והמענג הזה נמצא במקום 3, אחרי "דבר אליה" ו"אהבת בשר ודם", ולפני "הכל אודות אמא" ו"חינוך רע".

** תזיזו ת'רגליים **

פיקסאר עדיין עושים עבודה מדהימה, ו"חיים בזרם" יותר מצחיק ומתאים למבוגרים, אבל השילוב של טכניקה מעולה, סיפור מקורי, בימוי אדיר ודיבוב מצוין, הופכים את סרטו של ג'ורג' מילר לסרט האנימציה של השנה.

** סופרמן חוזר **

הסרט שהעמסתי עליו הכי הרבה ציפיות השנה, אכזב אותי מעט אך בצפיות חוזרות קילפתי ממנו שכבות של קריפטונייט, שתחתן גיליתי שוב את גרעין יכולותיו המופלאות של בריאן סינגר.

** המדריך לחיים בכפר **

למרות שקצת התאכזבתי ממנו, מדובר בחתיכת שירת ברבור של רוברט אלטמן בן ה-81. יהי זכרו ברוך.

** מעבר לכל דמיון **

תענוג, תענוג ושוב תענוג. התסריטאי זאק הלם עשוי להיות יורשו של צ'רלי קאופמן, והבמאי מארק פורסטר הוא יוצר רגיש ומוכשר, שמבריק בכל פעם מחדש.

** נחשים על המטוס **

הבטיח מאדרפאקינג נחשים, הבטיח מאדרפאקינג מטוס. ואחושרמוטה קיים.

ואיך, איך(!) עוד לא ראיתי את "הילדים של מחר"??