ניקוי ראש

נתחיל בבשורות הרעות: הפרק הראשון לא ענה על השאלה מי רצח את תמרה וייס. אבל אניה בוקשטיין מופיעה ברשימת השחקנים לסדרה, אז אולי היא לא נפטרה על שולחן הניתוחים. זה מטריד וזה מותח. איך גרוס-ציפור ושות' יפתרו את הדיסוננס הזה? המון שאלות ופתיחת העונה לא עונה על אף אחת מהן, עדיין.

רק אם נניח בצד, ולו לרגע, את התזה לפיה "השיר שלנו" אמורה להיות תראפיה טובה יותר לעקרות בית שנואשות משטיפת הרצפה או מנת זריקת הרנינט לווריד עבור ילדות חרמניות בנות 12 וחצי – רק אם נניח את כל אלו בצד נוכל להביט בעיניים של אסף ציפור, אורי גרוס וחבריהם ולראות קצת מעבר לנביבות התהומית של הסוגה הטלוויזיונית. הדרך להתבונן בסדרה אינה יכולה להיות מתוך המבט הרוצה לשחוט את ה"יצירה", אלא ממבטו של קהל היעד המסורתי של התופעה.

העונה הרביעית של "השיר שלנו" מתחילה כחצי שנה אחרי שתמה העונה השלישית, ועם קאסט השחקנים המוכר ביותר מאז ימי "הלהקה" בחיזוקם של גילה אלמגור, אגם רודברג, גלית גוטמן, ליאור אשכנזי והופעת אורח של דנה אינטרנשיונל. אם נתעלם מהפרקים הבאים ונשליך אך ורק מהפרק הראשון של העונה, האם אפשר לצפות לעונה המושקעת ביותר, הטלנובלאית ביותר וגם האיכותית ביותר?

לסדרה כזו יש זכות קיום בישראל אך ורק אם היא עונה על מספר קריטריונים – ההפקה חייבת להיות מוקפדת כאילו מדובר בסרט של לוקאס, היא חייבת להביא הומור אקטואלי מהיומיום של הצופה, היא צריכה להיות נושכת ולשלב ויצים של סאטירה, והאלמנט האחרון הוא שגם המופרך מוכרח להיות אמין. לצערם של המקטרגים, השיר שלנו עונה על רובם ככולם. היא משופעת בדאחקות פנים-ישראליות קטנות, למשל יואב צפיר שמוסר ד"ש מדליק לטוליפ ז"ל בבית הקברות. ויש עוד.

כשהרמטכ"ל ליאור אשכנזי מנהל קרב אימתני במשרד, אפשר להיזכר בשיקול הדעת של דן חלוץ, לחייך או להזיל דמעה, אבל להיות מודע לקיומו. מלחמת האנימציה הראשונה של צה"ל נקטעת בכניסה למשרד של פקל"שית שלא מקישה בדלת. זו תחילתה של אמירה סאטירית, חברים. כשנינט טייב מניחה ידה על כתפו של רן דנקר ושואלת אותו אם הוא עדיין חושב עליה, כלומר על תמרה וייס בשלב בו אין לנו מושג מה עלה בגורלה – גם מותח במונחים של דרמות יומיות וגם אאוץ' קטן לרנינטיות שבורות לב. קשה לומר את זה, אבל מדובר במיני-אמירה (לעומת דחיפת הדיסק של נינט בתעלול יח"צני מטופש ומעורר אנטגוניזם). דנה אינטרנשיונל, לשעבר ירון כהן, מגלמת בתפקיד אורח את אלוהים ונשאלת האם היא "כבודה" או כבודו". זו סאטירה בידורית, חברים.

"השיר שלנו 4" לוקחת את עצמה כרגיל בקלות ראש – אבל הפעם עם אג'נדה מחוזקת – היא תיתן לכם את המצרך הקבוע עם שחקנים גרועים, אבל תעשה שימוש גדול יותר מבעבר בחומרים סאטיריים-אקטואליים בזכות כישוריו של אסף ציפור (שמתווסף לצוות הכותבים החל מפרק 9). כל סטייה אחרת תשאיר את הטלנובלה עם שתי ציפורים על העץ.


"השיר שלנו 4", יס ישראלי, ימי א' - ה', 20:20