אבא היה אבן מתגלגלת

לפני כמה ימים ראיתי בערוץ "E" ספיישל על בנות של כוכבי רוק. בין המרואיינות הייתה דיווה מאפין זאפה – בתו הצעירה ביותר של פראנק זאפה – שסיפרה שגם היא עוסקת באמנות. היא סורגת. את השאל שהיא לבשה היא סרגה בעצמה ובלי להתבלבל היא שלפה מהתיק כפפת צמר שהיא סרגה – רק אחד מבין כמה דגמים של כפפות שהיא עושה – וגם כובע צמר. בתור הבת של פראנק זאפה הבחורה צריכה להוכיח את עצמה. והיא באמת סורגת יופי.

חובת ההוכחה הכבדה ביותר מבין כל צאצאי הרוק יושבת ללא ספק על כתפיו של שון לנון. גם מג'וליאן, האח הבכור, ציפו פעם לקריירה מוזיקלית. הוא התחיל לא רע, עם הלהיט הנחמד "Too Late for Goodbyes" באמצע האייטיז. מאז הוא הוציא כמה תקליטים זניחים והאתר הרשמי שלו מבשר על אלבום חדש בשנה הקרובה, אבל ג'וליאן כבר בן ארבעים פלוס, הוא מעולם לא עשה שום דבר מלבד לחקות את אבא שלו ואף אחד לא זוכר את אמא שלו, אז זה לא כל כך מרגש. על כן העול עובר אל הבן השני, שון לנון. עתה, בגיל 31, מוציא הבן המשותף היחיד של ג'ון ויוקו אלבום שני.

ב-98' הוציא שון את אלבום הבכורה שלו, "Into the Sun", בלייבל של הביסטי בויז, גראנד רויאל. מצד אחד זה היה אלבום מלודי ופשוט ומצד שני הוא התאים בדיוק לרוח הפוסט-מודרנית, המצטטת, האקלקטית ולפעמים הלאונג'ית של סוף הניינטיז, שנשבה באלבומיהם של הביסטי בויז, בק, בראן ואן 3000 והלהקה היפנית-אמריקאית Cibo Matto.

שון לנון הוא תבנית נוף מולדתו ויציר מובהק של איזושהי סצינה שפעלה בשנות התשעים בניו יורק. לראיה, הוא היה בן זוגה של השחקנית/דוגמנית ביז'ו פיליפס, בתו של ג'ון פיליפס מהמאמאז אנד פאפאז – אחת שניצלה את סטטוס ה"בת של" עד הסוף ורשמה בנעוריה כמה שנות השתוללות פרועה וחסרת אחריות ברזומה. שון, לעומתה, מעולם לא השתין בעציצים במועדוני מנהטן, הצטלם בעירום וביקר במוסדות גמילה (ככל שידוע לי) - הוא מקסימום ניצל את מעמדו וכספו כדי לישון עד מאוחר, להסתובב עם וינסנט גאלו וספייק ג'ונז ולבלבל לחבריו הטרנדיים את השכל על אמנות בבתי קפה בוילג'. לאחרונה, עושה רושם, הוא בעיקר כותב שירים עצובים, ואז מזמין את האקסיות – ביז'ו פיליפס ויוקה הונדה מ-Cibo Matto – להתארח אצלו באלבום.

יוקה הונדה היא באמת סיפור ישן, אבל העובדה שביז'ו פיליפס עושה לו קולות רקע באלבום החדש ומככבת לצדו בתור החברה הבוגדנית בסרט הארטי-פארטי המלווה אותו, די מדהימה. כי היא הייתה החברה הבוגדנית גם בחיים, ובעצם האלבום כולו עוסק בפרידה הכואבת ממנה. הסיפור האמיתי והטראגי מאחורי האלבום הוא כזה: פיליפס הודתה שהיא בגדה בו עם החבר הכי טוב שלו, מקס לרוי. ולפני שלנון הספיק ליישר את ההדורים עם חברו, לרוי נהרג בתאונת אופנוע. גם אם שמונה שנים לנון חי טוב מאוד מבלי להוציא אף אלבום (אחרי אלבום הבכורה הוא הוציא רק עוד אי.פי אחד), האירועים הדרמטיים האלה הושיבו אותו לכתוב כמה שירים. את האלבום הקדיש לנון לחברו המנוח, מקס לרוי.

למרות ששון טוען שהוא יותר הושפע מהמוזיקה של אימו מאשר של אביו, זה לא ניכר. האלבום החדש שלו הוא יותר פופי מהקודם, במובן הכי קונבנציונלי של המילה. ההצטעצעות וההשתעשעות הבין-ז'אנרית מהאלבום הקודם נעלמה ובמקומם יש עשרה שירי פופ שקטים, מלודיים ונעימים, ביטלסיים יותר או פחות (אביב גפניים פחות או יותר), על סף האיזי ליסנינג.

מרבית השירים מתחילים בפריטת גיטרה אקוסטית או בפסנתר ואז מקבלים הפקה מלאה, עוטפת ואלגנטית, לפעמים תזמורתית ממש, מלאה בכלי מיתר וכל טוב. על אף התכנים האמוציונליים, ההגשה של לנון מאופקת ומרוחקת, הוא אף פעם לא צועק או נסחף לפאתוס. צריך להאמין לו שכואב לו, כי אי אפשר באמת להרגיש את זה.

היות וההפקה לא נורא מעניינת, אלא פשוט נעימה וגם ההתפעלות מהקול הלנוני שלו לא מחזיקה לאורך אלבום שלם, האלבום נשען בעיקר על כתיבת השירים. השירים הפחות טובים, כמו "On Again, Off Again", יכולים לעצבן. השירים היותר טובים, כמו "Headlights" והקאבר לטי-רקס, "Would I be the One" , מדליקים זיק של גאווה בלב על כך ששון הקטן הצליח לעמוד בציפיות. הוא בחור כל כך נחמד והוא אכל כל כך הרבה חרא לאחרונה שאנחנו באמת מאחלים לו רק טוב.

אבל אם הצניעות של האלבום שבתה את לבכם, הדי.וי.די המצורף אליו הורס את הרושם הטוב. בסרט, שהוא בעצם עשרה קליפים שמתחברים לקונספט מקושקש ויומרני אחד, מסתובב שון הבודד והגלמוד בין שלל חתיכות – האקסית המיתולוגית ביז'ו, לינדסי לוהן, אסיה ארג'נטו ודוגמנית העל דבון אאוקי בבגדי בתולת ים, בין היתר – ועדיין נראה מבואס מהחיים. הסרט בעיקר מראה שלמישהו פה יש תקציב ענק לזרוק על תלבושות תקופתיות וסוללה של חברות מפורסמות ויפות. לפחות לא תהיה לו בעיה למצוא חברה חדשה.

שון לנון, “Friendly Fire” (הליקון)