וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון

1.1.2007 / 10:56

ביום הראשון ללימודים מתגלה בבית הספר גופתה של מורה למוזיקה. מתוך "אחד בספטמבר" מאת יוכי שלח

היום, ביום הזה ממש
יום ראשון, 1.9

הצרחה שחתכה את השמים הגיעה רק אחר כך, מופתעת ונוקבת ונדהמת. צרחה מקפיאה, מדמימת לב ונואשת, שקטעה את ההמולה השמחה של אותו בוקר ראשון ללימודים, ונותרה עוד ימים רבים מהדהדת בראשי השומעים, מזכירה להם את שהיו מעדיפים למחוק, או לשכוח.

אבל חצי שעה קודם לכן התנדנד עלה ירוק אחד מול עיניה של עופר, מסתיר ממנה את הבמה הרחוקה ומוצפת השמש. היא הושיטה יד עצלה ותלשה אותו, מצמצמת את עיניה עד שהכחול לא נראה בהן, והשעינה את ראשה על הבטון החשוף האלכסוני של המקלט האפור הישן. באותה יד עצלה גיששה עופר אחר התרמיל הקטן הכחול, נוגעת בחרוזים הצבעוניים, והוציאה מתוכו סיגריה אחת בודדה. היא הדליקה אותה, נהנית מהתחושה שאיש אינו יכול לראות אותה בעוד שהיא צופה בהם, בכולם, דרך שפע עלי הפיקוס שכיסו את המקלט הישן ויצרו בו מחסה מושלם. היא ניערה קלות את ראשה, שוכחת שכבר חלפו שבועיים מאז נפרדה סופית מהשיער הארוך שלה לטובת קיצוץ אכזרי אך הכרחי של הרעמה האדומה. על הבמה הרחוקה ניצבו שני מיקרופונים ושולחן ארוך, שכוסה בנדיבות במפה לבנה ובסידור פרחים חגיגי. דווקא מהמרחק הזה נעשו הפרטים ברורים וקרובים, עד שנדמה היה לה שהיא יכולה לגעת בשפמו הזקור של זאביק כהן, המורה ללשון - אותו שפם כסוף שהתרוצץ הנה והנה על הבמה, מכריז על חשיבות האיש הנושא אותו. "אחת שתיים, אחת שתיים," קרא זאביק בקול אל תוך המיקרופון הימני, "אני מבקש מכולם לשבת, שרה, תושיבי את הכיתה שלך!" ושרה, צייתנית ומזיעה, מיהרה לעבור מתלמיד אחד לשני, נוגעת בכתף, מבקשת שוב ושוב "שב, בבקשה" בקולה הצייצני.
עופר סקרה במבט עצל את האמפיתיאטרון הגדוש תלמידים ומורים המסודרים לפי כיתות ושכבות, שמחה על המרחק מהרחש, הפטפוטים והצחוק העולים ממנו. היא חשה שמחה משונה, הנה היא כאן ולא שם, רואה ואינה נראית, חופשייה לעשות כרצונה. לפתע נמשך מבטה אל השורה הראשונה, המוצלת בזכות חומת האבן הגדולה מימין, ושם, בשמלה לבנה זרועה פרחים כחולים קטנים, בדיוק באמצע, ישבה שושנה במלוא הדרה, אוחזת בידה שמשייה בהירה, מתעלמת מכך שהיא מסתירה ליושבים אחריה. עופר חייכה חיוך פנימי כשנזכרה בשיעורי הספרות של השנה שעברה. יש בה משהו, באישה כבדת הגוף אך בדרך כלשהי קלת התנועה, האישה הזקנה הזו, שזרועותיה מנומשות כתמי זקנה ובכל זאת, הרגישה עופר, היא צעירה מתלמידיה.

שושנה סירבה לשבת ביציע בשורה אחת עם התלמידים. עניין של עיקרון. "צריך לשים גבולות כבר בהתחלה. הם שם ואני פה. הם בשמש, אני בצל. מה יש לי לעשות עם כל המטורפים האלה? אני צריכה לשמוע בשקט את דבר המנהל. לשנהב תמיד יש דברים חשובים להגיד," אמרה לורדה, שהתקשתה להחליט מה מהדברים שנאמרו באוזנה נאמרו ברצינות ומה לא. "המנהל," הוסיפה שושנה ביובש, "הוא הגרסה המודרנית של הנביא, וכמו שאת ודאי יודעת, אין נביא בעירו. הוא השפוי שבין המשוגעים," אמרה, והוסיפה כחוככת בדעתה, "או אולי להפך, המשוגע שבין השפויים." ורדה פתחה לרגע את פיה, אך חזרה בה, תוהה מדוע הטקס איננו מתחיל. "כבר שמונה וחצי, מה מעכב אותם כל כך," שאלה את שושנה, שהביטה בסקרנות רבה בתכונה שנרקמת לנגד עיניהן בתחתית הבמה. זאביק התרוצץ הלוך ושוב, מתייעץ בציפי, שריכזה השנה את שכבת י"א והיתה האחראית על טקס פתיחת השנה, ושדיברה עתה אל מכשיר הקשר שבידה בנימה נוזפת ומודאגת לסירוגין. שושנה התקשתה לשמוע את הנאמר, ורק נתקפה בתחושה של משבר הולך ומתקרב. מישהו חסר כאן, מישהו שבלעדיו אין להתחיל. היא סקרה את הבמה מימין לשמאל, ושוב, משמאל לימין: על אחד הכיסאות מאחורי השולחן הארוך כבר ישבה עינת, ראש מועצת התלמידים. הכיסאות לצדה היו ריקים, ויושביהם, שנהב, ציפי וזאביק התרוצצו על הבמה ומתחתיה. מימין לשולחן ניצבו חברי מקהלת בית הספר, מתקשים לשמור על שורה מסודרת. כעדר בלי רועה, חשבה שושנה, ומיד אמרה בקול: "דבורה חסרה! איפה דבורה?!" וכבר חשבה, ואיפה האורגן החדש שלה?
ורדה, שהתקשתה לחדול מהפטפוט ההולך ונמשך תמיד שלה, עצרה לרגע בכל זאת, והביטה בשושנה: "דבורה? היא... לא, לא ראיתי אותה הבוקר!" שושנה הטתה את ראשה לאחור, מנסה לסלק מעליה את התחושה מבשרת הרע שמילאה אותה בבת אחת. "דבורה תמיד מגיעה לפני כולם. דבורה... חסרה." וכמו להשלים את דבריה נשמע פתאום מהמיקרופון שעל הבמה קול הבס הסמכותי של שנהב, הקול שעמד בניגוד גמור לקומתו הנמוכה ולשיערו המידלדל:
"דבורה, דבורה כהנוב לבמה!"

עופר פקחה באחת את עיניה ומיהרה לכבות את הסיגריה השנייה לבוקר זה במאפרה קטנה ששמרה כדי להעלים עקבות. עיניה נתקלו מיד שוב בשושנה היושבת בשורה הראשונה ושנראתה פתאום קרובה יותר, כמו בעדשה טלסקופית. היא נראית לי חיוורת, אמרה לעצמה, איך זה יכול להיות שאני ממש רואה שהיא חיוורת מאוד. משהו קרה לה, משהו קרה כאן לכולם. ובאותו רגע ממש הסתתרה השמש בין ענני הסתיו של תחילת ספטמבר, כאילו ביקשה לחדד מסר נסתר להמון האדם שמילא את האמפיתיאטרון החדש. לרגע נדמה היה לה ששושנה מביטה לכיוון שלה, מסלקת מדרכה את עלי הפיקוס ונועצת בה מבט ישיר וחוקר.
שושנה קמה ממקומה, יישרה את שמלתה וסגרה בהחלטיות את השמשייה. בזריזות שנדמתה כעומדת בסתירה מוחלטת לגופה הגדול עזבה את מקומה והחלה צועדת משם, מתעלמת מכך שציפי וזאביק התיישבו סוף סוף מאחורי השולחן, ושנהב התייצב מול המיקרופון בידיים שלובות ואמר: "אני מציע שנתחיל. תלמידים יקרים, מורים יקרים, ועד הורים יקר. היום, האחד בספטמבר, מתחילה כתמיד שנה חדשה. בחודשיים שחלפו ניתנה לכם הזדמנות לנוח, ועתה אתם נדרשים לחזור במלוא הכוח אל ספסל הלימודים. השנה נעמיד במרכז העשייה החינוכית של בית הספר את ארבעת המ"מים: מצוינות, מעורבות, משמעת ו..."
שושנה לא טרחה לשמוע את ההמשך.
עופר חשה כיצד היא מתכווצת והולכת על משטח הבטון של המקלט הישן, מנסה להיעלם בין עלי הפיקוס, למעשה, חשבה, הכי טוב היה אם הייתי יכולה להפוך לעלה ירוק בעצמי. אבל שושנה צעדה היישר לעומתה כשהיא נועצת את מבטה בחרוזים הצבעוניים של התיק, ודמותה הולכת וגדלה לעיניה הנדהמות של עופר. שיט, הלך עלי, חשבה עופר, היא ראתה את הסיגריות. אוף, איך אני מתחילה ככה את השנה, מטומטמת שכמוני. איך אין לי כוח להורים שלי עכשיו, למנהל, לכל העולם.
אבל שושנה ניגשה אליה וסימנה באצבעה כלפי מטה. עופר החליקה על הבטון וניצבה מולה, משפילה עיניים למרות רצונה, נכנעת מראש, ומופתעת למשמע השאלה שנורתה אליה:
"את היית אתמול אצל דבורה, נכון?"
"דבורה? כן, כן, הייתי שם, הלכתי לשאול אם נמרוד יבוא, כי הוא כל שנה בא לשבוע או..."
שושנה לא חיכתה לסוף התשובה.
"היא אמרה משהו? שלא תגיע היום?"
"אמרה משהו?" חזרה עופר על השאלה בטיפשות, "לא, היא לא אמרה כלום. בעצם, היא אמרה, להתראות מחר בטקס. זאת אומרת, היום, הטקס הזה, של התחלת השנה."
"נו, טוב," אמרה שושנה. "משהו פה לא מוצא חן בעיני."
ובמילים אלו הסתובבה וחזרה בהליכה מהורהרת אל מקומה בשורה הראשונה. עופר מיהרה לטפס אל ראש המקלט, נושמת לרווחה ועם זאת מרגישה שמשהו רע קורה פה, הרבה יותר רע מעישון בין עלי הפיקוס.

"... והחזון הזה, שכולנו מחויבים לו כיום, חזון כיבוד האדם באשר הוא אדם, הוא זה שיאיר את דרכנו כאן ובכל מקום!" במילים אלו סיים שנהב את נאומו, וסימן בראשו אל המקהלה, וליתר דיוק אל תמר, שעמדה במרכז שורת המקהלה ואותתה לחבריה בלחישה: "עכשיו!" ואלו החלו בהיסוס, שואבים כוח זה מזה, לשיר את השיר עליו עבדו במשך השבוע האחרון יחד עם דבורה ועתה נאלצו לשיר ללא ליווי וללא מנצח, כשיר הפתיחה לקראת השנה החדשה:

"היום, ביום הזה ממש
אני כבר לא עצוב כל כך
אני כבר לא עצוב כל כך
אתה שומע, היום..."

"אוי, הם שרים כל כך יפה," לחשה ורדה בהתפעלות באוזני שושנה, "אפילו שדבורה לא איתם, כל הכבוד להם, הם ממש..."
"מזייפים," קבעה שושנה ביובש.
"אבל," התחילה ורדה לומר אך השתתקה באחת למשמע הצרחה האיומה, שנשמעה מרחוק והלכה והתקרבה לכיוון האמפיתיאטרון והקפיאה את המילים על לשונה. שושנה מיהרה להסב את ראשה וראתה את כרמלה מגיעה ברגליים כושלות ועולה אל הבמה, צורחת וצורחת מול שולחן המכובדים, מביטה בהם בתדהמה, בעיניים פעורות מאימה - עיניים מאשימות - וצורחת עד שאיבדה את קולה.
המקהלה השתתקה אף היא.

כרמלה אביטן הכירה כל שביל ומרצפת ברחבי בית הספר המקיף "שדמות". כשהגיעה לבית הספר בפעם הראשונה היו בו שישה מבנים עיקריים. שלושים שנה מאוחר יותר הוא כלל יותר מעשרים מבנים שונים שנבנו טלאי על טלאי, והיא הכירה כל אחד מהם – על גרמי המדרגות, הכיתות, חדרי השירותים והמקלטים שבהם. את כולם ניקתה, שטפה, קירצפה וטיאטאה בשלב זה או אחר. בכל פעם שהעבירה את הדלי ממרצפת אחת לשנייה הרגישה כי היא מטביעה בו חותם של שייכות. במרוצת השנים הפכו כיתות למעבדות, מעבדות למשרדים, ומשרדים לחדרי אחסון. מקלטים שינו פניהם והפכו לחדר אמנות, חדר מחשבים או חדר מוזיקה. כל שינוי כזה גרם לה צער רב. היא לא אהבה שינויים. גם כשביקשה ממנה טובה חסון, המנהלת הקודמת, להיות המנקה של חדר המורים היה נדמה היה לה שנמצא פגם בעבודתה. אבל טובה אמרה לה, "את אישה של אנשים, לא של קירות. בואי תהיי עם המורים שלי, הם ייהנו ואת תיהני." וכך מזה עשר שנים היתה כרמלה אחראית על ניקיון חדר המורים, שטפה כוסות, דאגה למפיות, למגבות נייר ולגירים, ובעיקר למדה לאהוב את המורים – לא כולם, כמובן - שהחזירו לה אהבה מיידית. פעם, באחת ההפסקות, אמר לה פרדי: "כרמלה, בתור מורה להיסטוריה אני מודיע לך, ששנינו שייכים למעמד הפועלים. ההבדל היחיד הוא שאני שייך להסתדרות המורים ואת להסתדרות הכללית." כרמלה צחקה ולמחרת חילקה בזהירות את קובות הבורגול שהכינה עוד באותו ערב לשני מגשי אלומיניום, אחד לדליה, המזכירה, ואחד לפרדי, ונתנה לו. "קח, כפרה, אישה אני לא יכולה לתת לך, אבל קובות... " "כרמלה," אמר פרדי, "אני משנה את דעתי. שנינו שייכים למועדון הלבבות השבורים..." ונישק אותה על לחיה. "הוא צודק," אמרה לה דליה. "הוא לא יכול לשכוח את אשתו שמתה לפני עשרים ואחת שנה, ואת לא רוצה לזכור את הגרוש שלך. ככה שאתם תיקו." כרמלה חייכה חיוך שהעמיק את גומות החן שלה: "זה תיקו זה? זה תיקו עקום!"

זמן קצר קודם לכן, בבוקר האחד בספטמבר, בשעה שמונה ורבע, היה חדר המורים עדיין ריק מאדם. דליה הרשתה לעצמה התמתחות קלה על כיסא המזכירה, התמתחות שהופרעה עם צלצול הטלפון שדומה היה שלעולם אינו חדל לצלצל. ממש ברגע בו הרימה את השפופרת ראתה בזווית העין את כרמלה חולפת מול הפתח ובידה דלי ומגב. "עוד רגע," ירתה במהירות אל השפופרת, ומיד קראה לעבר הדלת, "כרמלה, לאן זה?" כרמלה חזרה אל הדלת המחברת את החדר המורים עם חדר המזכירות: "אני תכף חוזרת. הבטחתי לדבורה לנקות בעצמי הבוקר את חדר מוזיקה. יש לה שמה ציוד חדש, והיא לא רוצה שהמנקות האחרות ייכנסו. ייקח לי רבע שעה, לא יותר." "עוד רגע", חזרה ואמרה דליה אל השפופרת המחכה, פנתה שוב אל הפתח "מתי הספקת לדבר איתה?" אבל כרמלה כבר לא היתה שם כדי לענות.
על דלת המתכת של חדר המוזיקה, שהיה המקלט הראשון שנבנה בבית הספר, היו מצוירים תווים צבעוניים, מפתח סול ומפתח פה. דבורה ציירה אותם בעצמה כשהתבשרה שסוף סוף נמצא מקום קבוע לציוד היקר שכלל אורגן משוכלל, מערכת סטריאו עם רדיו דיסק חדש, ואין סוף פריטים נוספים: מעמדי תווים, בריסטולים, טושים, מחברות וספרי תווים, בדים הודיים ומטרונום ישן אחד, אותו הביאה מהבית. בצד הדלת נתלה שלט לבן קטן: "חדר המוזיקה ע"ש אלה גבריאלי ז"ל". כרמלה שלפה מכיסה את המפתח וניסתה לפתוח את הדלת. המפתח לא הסתובב. לרגע שקלה את המצב, ומתוך הבנה פתאומית פתחה בפשטות את הדלת. היא אכן לא היתה נעולה.

כרמלה נכנסה לחדר בחשש, הניחה את הדלי והמגב, וכשהרימה את מבטה חדלה לרגע לנשום: על הלוח הלבן ממול התנוססה כתובת לא ברורה מרוססת באדום, שנמשכה הלאה ממנו אל הקיר הסמוך, באותיות ענק שהתחברו זו לזו. לרגע לא יכלה כרמלה להחליט מה נכתב שם, ולבסוף קראה בלב נשבר: "כהנוב בת זונה", כתובת שהתחרתה בקווים העקלתוניים השחורים שרוססו על הקירות האחרים. כרמלה קפאה על מקומה, חוששת לזוז ולדרוך על הרצפה שכוסתה בקרעים של ספרי תווים, ניירות, בריסטולים, ומעליהם נזרקו מעמדי התווים שעוקמו ביד גסה. על כל אלו כיסו שלוליות של קולה, כפי שהעידו הפחיות הזרוקות. כרמלה מיהרה לחפש בעיניה את האורגן. הוא עמד במקומו, סמוך אל הקיר, אך מראה הקלידים שרוססו אף הם בתרסיס שחור מילא את עיניה דמעות. שלוש שנים נאבקה דבורה על קניית האורגן החדש, במקום ה"אורגנית", כפי שכינתה בזלזול את האורגן הישן עם הצלילים "הקוריאניים המזייפים האלה, שנשמעים כמו פחיות חלולות." תחנוניה, הסבריה ובקשותיה נתקלו בקיר הידוע של "מאיפה בדיוק את רוצה שאני אביא לך כסף?" עד שבוקר אחד הודיע לה שנהב ביובש שמאמציה נשאו פרי, ומשפחת גבריאלי החליטה לצייד את חדר המוזיקה באורגן ובמערכת חדשים, וכן לתרום מערכת הגברה משוכללת יותר לזכר בתם, אלה, שנהרגה שנה קודם לכן בתאונת דרכים. הוא, כך אמר, היה מעדיף להשקיע את אלפי השקלים שעלו כל אלו במעבדת הכימיה הקורסת, אבל הם אנשים עקשניים ויש להם היגיון אחר. חודש שלם נסעה דבורה שוב ושוב במכונית היונדאי החבוטה שלה לתל אביב עד שמצאה את האורגן שחיפשה, זה ש"יש לו צליל של קטיפה כשצריך, אבל גם צלילים מדויקים של עוגב."
כרמלה הסתובבה נסערת ויצאה מהמקלט, סוגרת בזהירות את דלת המתכת. אני חייבת להודיע לשנהב, חשבה, שייצא עכשיו מהטקס ויבוא לכאן, שיראה מה... אך מחשבותיה נקטעו באחת כשפתאום הבזיק במוחה מראה וילון החרוזים שתלתה דבורה בין החדר המרכזי במקלט לבין המטבחון, ודבר מה שהיה מונח שם על הרצפה מתחתיו. תחושה חריפה של חרדה הציפה אותה, והיא שבה על עקבותיה, פתחה שוב את הדלת, ונכנסה חזרה. בצעדים מהוססים פסעה אל עבר המטבחון, דורכת בכאב על הניירות המפוזרים, והסיטה באחת את וילון החרוזים.
לשנייה אחת לא הבינה כרמלה מי הוא הצורח כך באוזניה.
רק כשמצאה עצמה רצה בטירוף על השביל, ידיה מתנופפות לכל עבר ולבה הולם ועומד להתפוצץ, תפסה כי היא עצמה הצורחת. אבל אז כבר לא יכלה להפסיק.

בשלוש ורבע התרוקן בית הספר מתלמידיו. חלקם נאספו קודם לכן על ידי הורים מבוהלים שהוזעקו בטלפון הנייד. דממה השתררה על המדשאה הקטנה ועל מגרש הכדורסל המרוצף המוקפים בניינים מתקלפים, שקודם לכן אספו אליהם קבוצות של תלמידים שישבו או עמדו בחבורות וגלגלו בינם לבין עצמם את אירועי היום. שקט גדול נפל על מגרש החניה המוקף בניינים גבוהים ועל שני עצי האקליפטוס שהצלו עליו. שער בית הספר ננעל, ושניים, שוטר ושוטרת, ניצבו לידו, נשענים בגבם על הניידת החונה. ניידת שנייה עמדה מחוץ לשער, ומדי פעם עזבה לסיבוב ברובע בו שכן בית הספר וחזרה אל מקומה.
השוטר שעמד מחוץ לדלת הסגורה של חדר המורים ניסה בכל כוחו להאזין למתרחש בפנים, אך לשווא. אילו לא ידע לבטח כי כל מורי בית הספר ועובדיו, הלבורנטיות, המזכירות, אנשי התחזוקה והמנהלה יושבים בפנים בצפיפות היה נדמה לו כי אין שם איש. לבסוף ויתר ונעמד בגבו ללוח המודעות הגדול עליו נתלתה מודעה גדולה, שנכתבה ביד לא מיומנת בטוש שחור ועבה:

"תלמידי בית הספר וצוות המורים והעובדים
המומים
מהירצחה של דבורה כהנוב
ושולחים תנחומים למשפחה"

ראשה של שושנה היה מוטה לאחור ועיניה עצומות. גם בעיניים עצומות יכולה היתה לדעת בבירור את מקום מושבו של כל אחד מהמורים. היא התעקשה בכל מחיר להימנע מהמחשבות המציפות על אירועי היום, ולכן הניחה לעצמה לשקוע בהרהורי הסרק על הדרך שבה נאחזים המורים במקומותיהם הקבועים, כאילו בשעה זו של כאוס הפכו אלה למקום מבטחים יחיד. לא פעם חקרה, בינה לבין עצמה, את הסיבות שמביאות דווקא את המורים למתמטיקה, לשון ואנגלית לשבת, כל צוות בנפרד סביב שלושה שולחנות קבועים. מורים התחלפו, רכזי מקצוע פרשו, חדר המורים שינה את פניו – אך שלושה שולחנות שימשו מאז ומעולם את שלושת הצוותים האלו, כאילו על פי צו של מסורת עתיקה שאין להפר. צל של חיוך עבר בה כשנזכרה בתשובתו של פרדי לתמיהתה: "בתור מורה להיסטוריה," התחיל את דבריו בפתיחה האהובה עליו, "ובתור חובב פסיכולוגיה בגרוש, אני חושב שהם פשוט מרגישים מאוימים, ומעדיפים לשבת בסביבה תומכת ואוהדת." שושנה, שעל פי רוב ששה לקראת צחצוחי המחשבה המזומנים לה עם פרדי, ביקשה הסבר. "זה מאוד פשוט," המשיך. "אלו שלושה מקצועות לבגרות שיש בהם הקבצות, והמורים צריכים כל הזמן לסנן ולמיין, להוריד הקבצה ולהעלות הקבצה. הם כמו שופטים עליונים, או תליינים. תבחרי בעצמך את המילה המדויקת. התוצאה היא שהם מרגישים בלתי נאהבים, וזקוקים אחד לשני לתמיכה רגשית." שושנה צחקה, "בתור מורה לספרות, אני לא בטוחה שהייתי משלמת אפילו גרוש בשביל הפרשנות המופרכת הזו." פרדי הצטרף לצחוקה, "נו בטח, גם אני לא שם על זה גרוש, אבל זה רעיון גדול, לא?"
פרדי עצמו הרבה דווקא לנדוד בהפסקות בין השולחנות העגולים של חדר המורים, מפזר ביניהם את פסיקותיו השנונות, מלקט את מבטי ההערכה והמחמאות, אבל גם את פיסות הרכילות הקטנות, היריבויות והמריבות, ומדי פעם מתיישב ליד שושנה כדי לחלוק אותם איתה. לעין זרה נדמה היה כי שאר המורים יושבים באופן אקראי סביב שאר השולחנות, אך למעשה היו אלו קבוצות קבועות בשולחנות ידועים מראש: למשל, הקבוצה שדליה המזכירה – ובעקבותיה כל המורים האחרים – כינתה "צוות רמבו", שכלל את המורים לספורט. שולחן קבוע אחר היה שולחן "ההומניים", שסביבו התקבצו המורות והמורים לספרות, תנ"ך והיסטוריה, ובראשם - שלושים שנה ברציפות - שושנה, שבכל ימי עבודתה החסירה שבוע עבודה אחד בלבד, כשישבה שבעה על אמה.
השולחן המלבני היחיד בחדר המורים היה שולחן שהוכנס אליו רק בזמן שהתנהלו בו הישיבות הפדגוגיות, ומאחוריו ישבו – ממש כמו ברגע זה - שלושת חברי ההנהלה הבכירים: במרכזו שנהב ומשני צדדיו אריאלה, סגניתו, ואירה, היועצת הראשית של בית הספר. הפעם נוספה אליהם שוטרת עכברית למראה במדים מגוהצים, בעלת שיער שחור אסוף בקפדנות ופנים נקיות מכל איפור, ועל חולצתה בלטה תגית מתכת עם השם "אורנה אלוש". פניה החתומות והעובדה שמדי פעם רשמה דבר מה בפנקס הקטן שהיה בידה הסתירו את מחשבותיה.

שושנה לא היתה צריכה לפקוח את עיניה כדי לחוש את המתח ששרר בחדר. היא שמעה אותו בקולות המהוסים של השיחה ובפרצי הבכי שפרצו והושתקו מדי פעם, בלחישתה של ורדה שעברה בין המורים והציעה תה או קפה, ואפילו בהעדרה של חריקת הכיסאות שהוזזו בזהירות מדי פעם ממקום למקום. שלוש חפיסות של ממחטות נייר הביאה דליה והניחה על השולחנות, והן עברו משולחן לשולחן עד שהתרוקנו לחלוטין. יחד איתן עברו משולחן לשולחן רסיסי מידע, שמועות והשערות, שמידת ביסוסן היתה שווה רק למידת מופרכותן.
הכול המתינו בקוצר רוח לפתיחת הישיבה, אך זו התעכבה משום ששנהב, כדרכו, היה מרוכז בשיחה שניהל בטלפון הנייד שלו, שדומה היה שמעולם לא נותק מאוזנו. שושנה שמעה לצדה את ורדה - שהקפידה תמיד להתיישב לידה בכל מקום ובכל זמן – לוחשת בכעס: "ממש חצוף מצדו, ועוד ביום כזה. שיגמור כבר ונוכל ללכת!" שושנה התעלמה. מחשבותיה נדדו עתה אל עופר, אותה ילדה משונה שהתעקשה שיקראו לה בשם של בן למרות ששמה המלא, עפרה, היה בעיניה של שושנה יפה יותר. בעיני רוחה שבה וראתה אותה על משטח הבטון האלכסוני, מסתתרת מאחורי הפיקוס, עיוורת לכך שעמוד העשן הדק שעלה ממנו מסגיר אותה. מין טיפשות נעורים כזו, חשבה שושנה, אם כי בכל זאת, הייתי היחידה שהבחינה בה. שושנה תהתה מה יש בה, בילדה הזו, שלמדה בכיתת ההרחבה שלה ושתקה בה שנה שלמה, אך בהפסקות הטרידה אותה בלי סוף בשאלות שונות ומשונות. התשובות שלה במבחנים היו תמיד מרתקות ויוצאות דופן ושושנה השאירה אותן תמיד לסוף הבדיקה, כדי שיהיה לה למה לחכות. ועוד תהתה בלבה, מה היה טיב הקשר שלה עם נמרוד כהנוב, בנה של דבורה, שמזה שנה למד בג'וליארד, ושבגללו היתה עופר מרבה לבקר אצל דבורה.
דבורה. השם שעלה במחשבותיה על כורחה הכה בה פתאום. עשרים וחמש שנה הן גרו זו ליד זו באחת השכונות הישנות בעיר אשדוד, שכונה שנותרה כשמורת טבע של בתים פרטיים, עוד בטרם אלה הפכו ל"וילות" - מילה ששושנה היתה הוגה בהדגשה מזלזלת. שתיהן גרו בגפן, חצר נושקת לחצר, וחלונות המטבח שלהן צופים זה אל זה. הן לא הרבו להיפגש, אך נהנו מהידיעה שבכל רגע הן יכולות להיעזר זו בזו. ועכשיו... כל היום השתדלה להרחיק את דבורה ממחשבותיה, מתוך חרדה עמוקה או אולי מתוך יצר מזוכיסטי לא ברור די הצורך. במשך היום כולו היא נכנסה לשיעורים, לימדה כאילו דבר לא התרחש, ציטטה שירים שלמים מהזיכרון, העירה הערות סרקסטיות כדרכה וגרמה לחכמים שבתלמידים לחייך, בקצרה, הפעילה את כל המניפולציות השחוקות שלה כדי לרכוש את לב התלמידים הזרים לה עדיין ולגרום להם לחכות לשיעור הבא. וכל אותה עת שמחה על שבתוך הכאוס שהשתרר בחוץ, החקירות והשיחות המתמשכות עם השוטרים, לא הספיקו חברי ההנהלה להתכנס ולגבש הנחיות למורים הנכנסים לכיתות. אלו פעלו, לכן, איש איש על פי הבנתו ותושייתו, ואילו היא, כמובן, בחרה פשוט להתעלם. אבל אל דאגה, אמרה לעצמה, זה תכף יבוא. לא תוכלי להימלט הפעם.
שלוש דפיקות קצרות נשמעו מכיוון שולחן ההנהלה וגרמו לשושנה לפקוח את עיניה לכדי סדק צר. דממה מיידית ובלתי אופיינית השתררה בחדר.
"חברים יקרים!" שנהב נעמד מאחורי השולחן, מתמתח כדרכו כמנסה לגבוה עוד טיפה, הניח את מכשיר הטלפון הנייד על השולחן והרים את מבטו, סוקר את המורים היושבים בחדר בזה אחר זה. הוא השתהה רגע ובתנועה אופיינית ובלתי מודעת העביר יד בניסיון לסדר את שיערו הנעלם והולך.
"חברים!" אמר שנהב שוב. "היום אירע כאן אירוע חמור, שלא היה כדוגמתו בבית ספרנו, או בכל בית ספר אחר, ככל הזכור לי. חברתנו, דבורה כהנוב, נמצאה מתה בחדר המוזיקה." רחש בלתי נשלט עבר בחדר.
"רבותי! רבותי! אנא, אני יודע שהדברים קשים, אבל אני מבקש שתתנו לי לדבר." השקט חזר.
"ובכן, כמו שאמרתי, זה אירוע קשה מאוד, בעיקר משום שכפי שהדברים נראים עכשיו מדובר במעשה פשע." שושנה פקחה את עיניה לרווחה, כאילו כדי לקלוט טוב יותר את קריאות התדהמה שעלו מהמורים היושבים בחדר. אף שהדברים היו כבר ידועים בחלקם, ונלחשו ונאמרו שוב ושוב במהלך היום כולו, הרי שאמירתם המפורשת והגייתם בקולו החזק של שנהב עוררו מחדש רגשות עזים. שרה היתה הראשונה לפרוץ בבכי היסטרי - וארבע או חמש מורות נאספו מיד להרגיע ולנחם - אך מיד הצטרפה אל בכייה נעמה, ואחריה ציפי. שושנה ייחלה שהדברים לא יהיו צפויים כל כך, כתובים מראש ומבוצעים בשלמות משמימה כזו, ובכל זאת לא הצליחה הפעם לחייך כשחשה במרפקו של פרדי, היושב מאחוריה, ננעץ בגבה.
"אבל מה קרה בדיוק?" עלתה לפתע השאלה ממקומות שונים בחדר.
"צר לי, רבותי, אבל אני לא חופשי להגיד לכם. אני יכול רק להגיד שכרמלה היא זו שמצאה את... את..." שנהב השתתק לרגע, "את דבורה, בחדר המוזיקה, בזמן שכולנו היינו בטקס פתיחת השנה. ואתם כבר ראיתם את הדברים בעצמכם. כרמלה נמצאת עכשיו בחקירה, בתור עדה, כמובן. כרגע אני נמצא בקשר הדוק עם גורמים שונים, משרד החינוך, ראש העיר, שנמצא אמנם בחו"ל אבל מתעדכן באופן שוטף ויגיע ללוויה, וכמובן, המשטרה."
שנהב פנה אל השוטרת שישבה לצדו.
"נמצאת איתנו כאן אורנה אלוש, מצוות החקירה המיוחד שהוקם היום לצורך העניין. אורנה תסביר כמה דברים ותוכלו לשאול אותה שאלות. אני לא בטוח שהיא תוכל לענות על כולן, אבל... לאחר שאורנה תסיים אני אגיד כמה דברים, ואחר כך אירה תנחה אתכם לגבי מחר, היא קיבלה הנחיות מהפסיכולוג של משרד החינוך... אבל בואו נשאיר לה את הדברים. אורנה, בבקשה."
"תודה," אמרה אורנה וקמה על רגליה, מותירה את פנקס הרשימות על השולחן. "טוב, אז כמו שהמנהל כבר אמר, אני שייכת ל..."
"עוד רגע אחד," התרומם שוב שנהב מכיסאו וקטע אותה, "אני רוצה שיהיה ברור שכל מה שנאמר וייאמר כאן חסוי ולא יוצא מכאן בשום אופן. זה על פי הנחיות מפורשות של מפקד המחוז, שלפני כמה דקות דיברתי איתו, א?אאה, בטלפון..." וכאן נעץ עיניים עורגות במכשיר שעל השולחן, שנותר, למרבה ההפתעה, שקט דקות ארוכות. "ודליה," פנה לפתע אל המזכירה שישבה לא רחוק ממנו, "אני מבקש לרשום כל מה שנאמר כאן, זה מאוד חשוב, אנחנו צריכים לדווח גם למשטרה וגם למשרד החינוך, ואני לא רוצה שיהיו כאן עניינים..." שנהב חזר והתיישב, מיישר את מכשיר הטלפון הנייד על השולחן.

"תודה," אמרה שוב אורנה בנימוס, כשפניה אינן מסגירות את רגשותיה, מלבד משהו ששושנה זיהתה כסוג של החלטיות סמויה של מי שאיננה מניחה לעלבונות קטנים להסיט אותה מדרכה. "כמו שהמנהל שלכם כבר אמר, אני שייכת לצח"מ שהוקם במיוחד כדי לחקור את מה שקרה פה הבוקר. בימים הקרובים רוב האנשים שיושבים כאן, ואולי כולם, ייחקרו על ידי הצוות. מחר בבוקר נפרסם רשימה שמית, לפי סדר החקירה. לפי בקשתנו בית הספר פינה לנו שלוש... א?אאה... שלושה חדרים, וגם עליהם תהיה רשימה, ככה שתוכלו לדעת איפה ישאלו אתכם ומתי. יכול להיות שתצטרכו להישאר כאן אחרי שעות העבודה שלכם, או להגיע במיוחד." רחש של אי שביעות רצון עלה מקהל המורים, אבל אורנה המשיכה: "אין ברירה, ואני בטוחה שאתם מבינים את זה."
"זה יהיה גם בזמן השיעורים?" נשמעה שאלה.
"כן, המזכירו?ת כאן תסדר לכם מחליפים לפי הצורך, זה כבר סוכם היום. ועוד משהו, אתם צריכים לקחת בחשבון שנוציא מהשיעורים גם תלמידים..." המשפט האחרון עורר מהומה רבתי בחדר המורים.
"מה פתאום תלמידים?!" מיהרה ורדה לשאול את שושנה, וזו ירתה לעברה, "כשימנו אותי לראש הצח"מ אני אגיד לך," ומיד התחרטה וטפחה קלות על ברכיה של ורדה, "וכי מנין לי לדעת?" אמרה בטון מפויס יותר, בדיוק ברגע שפרדי הגניב לעברה פתק ששורבט בזריזות: "זה בגלל הפתקים שנעצו על הגופה". שושנה הסתירה את תדהמתה ומיהרה לקרוע את הפתק לקרעים קטנים. הכול הוא יודע, האיש הזה, אבל מה לעזאזל... אלו פתקים, על מה הוא מדבר? היא הפנתה מבט שואל לאחור, ונתקלה במבטו הסתום של פרדי. הוא שירבט פתק נוסף, והיא מיהרה לקרוע אותו לאחר שראתה עליו את המילה: "בסיכות".
"סליחה, אבל האם," עלה פתאום קולה של אחת המורות החדשות ששושנה לא הכירה, "האם, אני מתכוונת, התעללו בה, מינית, אני..." והקול גווע כשם שעלה.
"בעיקרון, אני לא יכולה לתת לכם פרטים מהחקירה," ענתה אורנה, מבלי שתיראה כל הפתעה בפניה, והמהומה גברה עוד יותר, כשאל שלל הניחושים, הפרועים וההגיוניים, הצטרף פתאום צלצול הטלפון הנייד של שנהב. שנהב מיהר להצמיד את הטלפון לאוזנו, ובשקט המיידי שהשתרר נשמע קולו: "הלו? שומע. כן. מי הודיע לך על זה? אני מבקש לא לעשות שום דבר בלי להודיע לי קודם." ומשנוכח לפתע כי יש לו מאזינים מיהר להוסיף: "אני לא יכול לדבר עכשיו. אני אתקשר אליך מאוחר יותר," וניתק. אורנה הביטה בו בפנים חתומות, ואז אמרה בקול רם: "רבותי, אני מבקשת מכם, אין טעם למשוך את הישיבה, ויש לי עוד כמה דברים לעשות. תנו לי בבקשה לסיים." היא חיכתה רגע עד שהשקט חזר והוסיפה, "כמו שאמר המנהל, אנחנו מעוניינים לשמור, כמה שאפשר, על סודיות בחקירה. בימים הקרובים בטח יתקשרו לכאן מעיתונים, אולי אפילו מהטלוויזיה. אני לא יכולה להגיד לכם לא להתראיין..." וכאן הפנתה פנים שואלות לכיוון שנהב, שנראה מנותק מהמתרחש סביבו, "אלא אם כן יש עם זה בעיה מהכיוון של משרד החינוך – זה המנהל יגיד אחר כך. בכל אופן, אני מבקשת שתגיבו כמה שפחות על מה שקרה היום, אם מישהו מכם ראה משהו או שמע, תשמרו את זה לעצמכם ותספרו לנו בחקירה, אבל לא לעיתונים." סיימה אורנה והתיישבה.
"יש לכם כבר חשודים?" התפרצה פתאום ציפי.
"כרגע אין משהו ספציפי, אבל נראה בהמשך," ענתה אורנה באורך רוח מבלי לקום.
"כרגע כולם חשודים! גם את, ציפי!" הודיע פרדי, ונראה כמי שאינו טורח להסתיר את הנאתו מהרחש שעלה מחדש. שושנה נאנחה בינה לבין עצמה. היו רגעים שפרדי היה מייגע כל כך. בעצם, חשבה, לא רק הוא. היא רצתה לחזור הביתה. היא רצתה לחשוב בשקט. אבל ידעה ששנהב לא יוותר על התענוג למשוך את הישיבה, ואחריו תדבר גם אירה, שאותה דווקא נהנתה בדרך כלל לשמוע, אבל היום... היום אפילו לא תוכל לעזוב באמצע, כפי שנהגה לעשות בישיבות אחרות ובכך להשתמש "בפריבילגיה של נשים זקנות כמוני," כפי שנהגה לומר.
בשעה חמש בדיוק קמה שושנה ממקומה מבלי להביט באירה, שדיברה על הדרכים לאפשר לתלמידים לבטא את רגשות האבל, הכעס והחרדה, ועל היכולת של המורים להכיל רגשות אלה יחד עם הצורך שלהם עצמם בביטוי רגשותיהם. הדברים, ככל שהיו נכונים, היו לשושנה לזרא. יותר מכל היתה זקוקה עתה לשיחה היומית שלה עם רות אחותה, שיחת-הקפה-של-חמש. היה משונה בעיניה שכל ההתרחשויות המזוויעות של היום הזה התרחשו מבלי שרות תדע עליהם, אבל היא החליטה עוד קודם לחכות בסבלנות, כי רק בשעה זו, יש להניח, חדר המזכירות יהיה ריק מאדם והיא תוכל לדבר ללא הפרעה. בעקשנות בלתי מתפשרת סירבה שושנה לתחנוניה של רות שתרכוש לעצמה מכשיר טלפון נייד, שהיה מתועב בעיניה והיא ראתה בו אויב אישי המאיים לחדור בכל רגע לפרטיותה. עכשיו נראתה לה שפופרת הטלפון הרגילה ידידותית מתמיד. קריאת ה"הלו" העליזה של רות נקטעה מיד כשהבחינה בקולה המתוח של אחותה, ולמשך עשר דקות תמימות כמעט שלא אמרה דבר אלא הקשיבה לתיאור המרוכז של אירועי היום. לבסוף אמרה, "את חייבת להגיע לכאן, או אם את מעדיפה אני אבוא אלייך," ודאגה גדולה בקולה, אבל שושנה דחתה את ההצעה, כפי שעשתה פעמים רבות בעבר בשעות מצוקה, שבהן העדיפה דווקא להיות לבד. "לא יהיה לי זמן," אמרה, שמחה שאיננה נאלצת לשקר ממש, "כשאוכל אגיע. עכשיו אני חייבת לחזור לישיבה."
אולם כששבה לחדר המורים כבר הגיעה הישיבה לסיומה, והמורים התקבצו בקבוצות והמשיכו לדבר ביניהם, כמו רצו לשמר עוד קצת את תחושת היחד המנחמת. אורנה ושנהב הסתגרו בחדר המנהל, ודליה ישבה ליד שולחנה והקלידה למחשב את רשימת המורים שעמדו להיחקר ביום המחרת, על פי דף שהיה לפניה. שושנה הציצה אליה: "את לא הולכת?" שאלה.
"נראה לי שאבלה כאן את הלילה," השיבה דליה בעייפות, ושושנה ידעה שהדכדוך על פניה לא היה קשור לשעות העבודה שנוספו לה ללא התראה מוקדמת. לכך הלא היתה דליה רגילה.


"1 בספטמבר", מאת יוכי שלח (הוצאת עברית)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully