לפני כמה חודשים התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה שסיכמה את העבודות הנוראיות בעולם. מכריית פחם במכרות בגובה של 40 ס"מ באוקראינה ועד כריית יהלומים בסיירה לאון, מחזות עגומים של ילדים שותתי דם ומבוגרים כבויי מבט חלפו מול עיניהם של הקוראים, אבל דבר אחד אי אפשר היה לשאול את המחבר: למה, לעזאזל, יש מי שמסכים לעבוד בעבודות האלה. הסיבה שאי אפשר לשאול את השאלה הפשוטה הזו היא שסעיף ההסכמה נעדר באופן בולט מהחוזה שמציגים המעסיקים בפני המועסקים בסוגי הקריירה האלו. בדיוק בגלל זה בחר אשלי היימס לעשות את "עבודה של גברים", דוקו-ריאליטי שמוקרן בימים אלו ביס-דוקו, שכשמו כן הוא: המטרה היא לבדוק כיצד יצדיק אחד כמונו, עצלן מערבי בעל בהונות מפותחות וחוש יעיל ועקבי לבטלנות, בחירה בעבודה שמוות הוא חלק משגרת היום יום בה, והנאה נחשבת בה למילה של כוסיות.
מתוקף החיבור של הריאליטי אל הדוקו לכאורה הבחינה אובייקטיבית של מושא לא יכול היימס להרים טלפון למנהל סדנת הזיעה החביבה עליו ולהתמסר לשבוע של הצלפות שוט תמורת חצי דולר ליום (למרות שמצפייה בסדרה הקודמת בהנחייתו של היימס, עיר החטאים, בה בחן את הבילויים הקיצוניים ביותר, אפשר רק להניח שהצלפות שוט הן בשבילו יומיומיות כמו טיול בפארק). היימס פקד עבודות קשות, אין ספק, אבל הוא נימנע מעבודות לא חוקיות בסטנדרט המערבי. ובכל זאת, המימד המרתק הוא הניסיון להבין מה גורם למבוגר אחראי לבחור מרצון בעיסוקים שהם אפילו פחות נעימים מלהיות נסיין של מדחומים רקטליים לחיות משק.
התשובה הטובה היא, כמובן, כסף. כפי שמעיד כבר בפרק הראשון דייג סרטנים באלסקה בפני היימס, שאולי לא שמע את התשובה כי היה, בדיוק באותו רגע, עסוק בהקאה לתוך מיכל הפיתיונות. אותו דייג אומר את מה שכבר די ברור לנו מבחינה של שלל התופעות הגופניות שתוקפות את היימס: העבודה חרא, מוות הוא אופציה ריאלית, מקיאים כל הזמן, לא ישנים ולא אוכלים, אבל בסוף מקבלים חתיכת בוכטה של כסף שגורמת להכל להיראות מתוק יותר. גם אותה גבריות מבוקשת משחקת פה תפקיד, כפי שטוענים חוטבי עצים מסוקסים (טוב, יש להם כרס ענקית, אבל בכל זאת), וגם תחושת השליחות, כפי שעולה מצפייה בציידי ברוני סמים בקולומביה. אבל הפרק ששודר אתמול היה שונה.
צ'י-צ'ינג
בארבעת הפרקים הראשונים עסקה הסדרה באנשים שבחרו מקצוע שהוא בעיקר מסוכן פיסית. נכון, שכשוך במים קפואים עם אלפי סרטנים בגודל של כלב דני ענק אחרי יממה ללא שינה עלול להיות מטרד נפשי, אבל הסיכון האמיתי הוא גופני. הפרק ששודר אתמול, בו הצטרף היימס לצוות של מנקי זירות פשע, עסק בסיכון נפשי. עבור המנקים אין שום סכנה גופנית, אבל קהות הרגשות שמפגינים אותם אנשים מול חדרים מכוסי דם שלפני שעות מספר היו הבמה לסצנה ברוטלית של אונס, רצח או התאבדות, מצביעות על סכנה לא פחותה, ואולי אף גדולה יותר, משל כל העבודות שהוצגו בפרקים הקודמים.
מה אתה חושב כשאתה רואה זירת פשע, שאל היימס את הבוס, ונענה "צ'י-צ'ינג", כאילו מדובר במכונת מזל בלאס וגאס. גם הוא, כמו בשאר המקצועות, Is in it for the money, אבל הוויתור על האמפתיה לשאר בני האדם נראה כקורבן הרבה יותר גדול מהסיכוי לאבד רגל או יד מעץ נופל. מי שעוסק בעבודה כזו חייב לנתק עצמו מכל הזדהות עם חבריו האנושיים, ובסופו של דבר זה מוביל אותך לתאר מתאבדת, שאותה לא הכרת כלל, כ"כלבה", סתם כך, כי הטרגדיה שלה לא מעניינת אותך כקליפת השום.
היימס, כאמור, כבר יכול לרשום בקורות החיים שלו מספר רגעים קשים. ב"עיר החטאים", משמחת והדוניסטית ככל שהייתה, הוא התמודד עם שרצי אדם מהסוג השפל ביותר, והתהלך ברחובות קשים וחשוכים. גם בסדרה הנוכחית הוא נראה פעמים רבות כעל סף התהום מבחינה גופנית ונפשית, אבל מבט התיעוב שלו מול מנהל העבודה של מנקי זירות הפשע, שהיה גם מזוגג בדמעות, הוכיח שלראשונה, הוא פגש את המקום הנמוך ביותר שאפשר להיות בו.
יש בזה משהו מנחם ההבנה שאעדיף להצטרף למקבצי נדבות בהודו, עבודה הכוללת כריתה עצמית של גפה או שתיים, לפני שאחבור למי שעבודה במחיצתו כוללת את כריתת הלב שלי, שווה את הצפייה בכל הסדרה. הרבה סדרות ריאליטי מבוססות על התחושה העתידית של הצופים, של "אני יותר טוב מאלו שעל המרקע", אבל מעולם לא הרגשתי זאת חזק כמו אמש. דייני.
"עבודה של גברים", ימי שני, יס דוקו, 23:00