מוזיקת רקע היא תמיד אינדיקציה טובה לגבי ההתרחשות אותה היא מלווה. קחו לדוגמה חנויות בגדים - אלו שמוכרות בגדים פרחיים ינגנו בדרך כלל בחלל שלהן להיטי יורו-דאנס צעקניים; אלו שמכוונות לקהל קולי-אנין ישתדלו להתהדר במוזיקה מתוחכמת והרוב - אלו שמוכרות סתם בגדים - ישמיעו גם סתם מוזיקה. זו הסיבה שכמעט בכל חנויות הבגדים בארץ שומעים גם דיווחי תנועה. בחו"ל, ההנחות הללו מקבלות משנה תוקף, מהסיבה הפשוטה שזו הדרך היעילה ביותר לייצר אמירה והצהרת כוונות איכותית - חנויות הבגדים שמחשיבות את עצמן יחזיקו לכל הפחות עורך מוזיקלי קפדן שייבחר להן פלייליסט שידגים עד כמה הסטייל הוא חלק אינטגרלי מהמהות של המותגים אותם הם מציעים, עם אפשרות סבירה לדיסק אוסף ממיטב להיטי החנות/בוטיק/רשת (ע"ע קולט, H&M, אורבן אאוטפיטרז וכו').
גם שיר או נעימת פתיחה של תכנית טלוויזיה יכולים לשקף היטב את התוכן אותו הם עוטפים. ל"משפחת סימפסון", למשל, יש את הנעימה הנצחית שכתב לה המלחין דני אלפמן, שכמו מגדירה אותה מבעוד מועד שלא מדובר כאן בעוד סדרה מצוירת לילדים; אצל סיינפלד היאפיות הניו-יורקית משתקפת כבר בהקפצות הבאס הפיוז'ניות של ג'ונתן וולף, שהפכו לחלק אינטגרלי ממנה והסולו גיטרה בפתיח של "בברלי הילס 90210" - כמובן אחרי ה"טה נה נה נה נה נה, צ'ק צ'ק" - זוהר כמו הבלונד-פלטינה של קלי טיילור.
אל תפספס
עם חברים כאלה
אם יש רגע שמצליח לתמצת בעיני את הדליחות שקורנת מ"חברים" יותר מכל, הרי הוא טמון בשיר הפתיחה של הרמברנדטס "I'll Be There for You". בעוד כשיר פתיחה הוא אפקטיבי למדי, כלומר מסתנכרן על מצב הרוח העבש של החנונים המצחיקולים, בזמן שהם רוקדים בתוך המזרקה בשלומיאליות מכוונת, שמעלה את הסעיף, או עושים פרצופים מצחיקים בקליפ, ההפיכה שלו ללהיט רדיופוני בלתי מתכלה בישראל - בעיקר, מצטער, בגלגל"צ - היא כבר בלתי נסלחת. היתה תקופה שבה בכל שבוע, בכל יום שבו היתה משודרת הסדרה, היה חייב איזה עורך מוזיקלי בעל מעוף מחשבתי לנגן אותו שוב. ושוב. ושוב. היי, למה אני מדבר בלשון עבר? גם היום, שנים אחרי שהסדרה כבר צלחה את דרכה לעבר העולם הבלתי מתכלה של השידורים החוזרים, הוא עדיין להיט רדיו לגיטימי, שאם תבדקו את מספר ההשמעות השבועיות שלו, תגלו שהן מתקרבות למספר הפעמים בהן אקי אבני שיחק מחבל. השאלה היא למה?
הרמברנדטס הקליפורניים היו צמד די מצליח עוד לפני שהקליטו את שיר הפתיחה של "חברים". למעשה, הם היו חביבי פלייליסטים בכל מיני תחנות אמצע הדרך, שאהבו את הגיטרות השמרניות וההרמוניות הקוליות שלהם וכך גם הגיעו למפיקי "חברים", שעד כמה שזה בטח מהווה שוק עבורכם, נהגו להאזין לתחנות של רוק אמצע הדרך ולא לדום מטאל או דריל אנ' בייס. את "I'll Be There for You", השיר שסידר לנינים שלהם את הפנסיה הם כתבו והקליטו בשלושה ימים, ועוד הצליחו לדחוף אותו ברגע האחרון לאלבום שלהם, מה שעזר לו למכור מיליונים (אם יש מי ששמע את כולו - אפילו פעם אחת - הוא מקבל ממני גם תנחומים וגם מציצה).
חברים, אתם לא חסרים
"I'll Be There for You", בדיוק כמו הסדרה, נכתב בדיוק באמצע הניינטיז, בתקופת הפוסט-גראנג', או הגראנג'-לייט, למי שמתעקש. שנים שבהן התעמעם זוהרו של הרוק האלטרנטיבי שסנוור את אמריקה בתחילת אותו עשור, והוחלף ברכיבים דיאטטיים כמו "Breakfast in Tiffannys" של דיפ בלו סאמת'ינג, "One of Us" של ג'ואן אוסבורן, חיקויי אלאניס למיניהם (אלוהים, אין כבר את מי לחקות?) בראשות "ביץ'" של מרדית ברוקס (כן, כנראה שזה השיר הגרוע אי פעם) ועוד כל מיני הוטים ובלואופישים (כך חסכתי חמישה מדורים בפסקה אחת). שירי מצב-רוח טוב על יחסים שבינו לבינה, שלוקחים כנקודת מוצא את הפסקול של "מציאות נושכת" כיצירה המוזיקלית החשובה ביותר מאז "פט סאונדס".
הצליל הזה, שיש בו משהו נורא אמריקאי, כלומר מחבר בבינוניות כל מיני אבות מזון מוזיקליים כמו בלוז, ספרינגסטין ופליטווד מק והופך אותם לעיסה לעיסה אחת, הצליח גם איכשהו לתפוס חזק נורא גם בארץ. אני מניח שלהצלחה "חברים" כסדרה - בכל זאת היא נוחה לעיכול הרבה יותר מהנוירוזות היהודיות של סיינפלד - היה חלק עצום בעניין, מה שמשלים את התזה, שיש כאן מאמצים משותפים לכדי שטיפת מוח שתטביע את הציבור בבינוניות. מיותר לציין שהיא הצליחה. מיותר לציין ש"I'll Be There for You" הוא שיר איום. איום ונורא ומי שלא חושב ככה מגיע לו שייתקע עם שידורים חוזרים של "ג'ואי" כל החיים וחברים כמו רוס ומוניקה (ולא אתפלא אם הם אחת הסיבות לעליית אחוזי האנטישמיות במדינות שבהן מוקרנת חברים).
