בית התפוצות

אם פעם עוד ניסיתי למחות על שיקול הדעת הקלוקל של מפיצי הסרטים בארץ (נניח, סרטים שפונים לקהל אפרו-אמריקאי לעולם לא יופצו), הרי שמטח היריות העצמיות שלהם ברגליים רק הופך את הצרכנים הביתיים, משתמשים כבדים שכבר נואשו מההתנהלות חסרת ההיגיון של הברונים הללו, ליעילים וחכמים יותר. התוצאה היא שהיום המודל שהתוותה האוזן השלישית לספריות הווידאו המתחרות, הופך לרלבנטי יותר עבור כל מי שנמאס לו לחכות שסרטי פסטיבלים, קולנוע אסייתי, אינדי אמריקאי וסרטים ישנים בעותקים חדשים יגיעו למולטיפלקס הכי פחות פקוק בסביבתו (בהתאם לתנאי מזג האוויר, העבודות בכביש והמצב הביטחוני). אתם תישארו עם "אדון האשליות", אנחנו כבר ניקח את זה משם.

שלושת הסרטים הבאים דילגו על בתי הקולנוע בארץ והאמת, טוב שכך. הצפייה בכל אחד מהם עם קולה ופופקורן היתה, איך לומר, מחטיאה את המטרה. דווקא בבית, כל אחד מסיבותיו הוא, הם מקבלים את הפוקוס הראוי.

יש לי רק חבר אחד שלא מעריץ את ג'וני נוקסוויל, אבל אני מאמין שהוא תוך חודש יוצא מהארון. בסרט הארוך השני שיוצא מבית המטבחיים המשותף לו לספייק ג'ונז וג'ף ת'רמין, העניינים שכבר מזמן יצאו משליטה, נמצאים במצב של אנרכיה טוטאלית ולא יאמן כמה שזה מצחיק. הסיבה שנוקסוויל הוא הכי גבר בעולם פשוטה – לא רק שהוא אחראי לקונספט של רוב המתיחות והמשימות, הוא גם לוקח על עצמו את הביצוע של הקשות והכואבות מכולן. שלא כמו חברו הסקייטר באם מארג'רה, האבטיפוס של כל הילדים-חארות בעולם, שמדחקק על כל החבר'ה, אבל בורח בשניה שהעניינים מתחילים להתלכלך, נוקסוויל לא ממצמץ כל הדרך לחדר המיון, ומשם אל מנהל הבנק שמחכה לו בזרועות פתוחות. מה לא קורה לו בסרט הזה? יאק נוגח בו, שור נכנס לו באמא, יורים עליו כדורי גומי שמכניסים לו רסיסים לצלעות והוא אפילו מנסה לצוד בתוך ג'מבורי של ילדים - בידיים חשופות - נחש אנקונדה, שמפוצץ לו את הוורידים. שנאמר, איזה גבר.

גם החברים האחרים לא היו עוברים את האודישנים ל"זכרונות מאחוזת האוורד, הדור הבא" – סטיב או ממשיך עם המזוכיזם שלו כשהוא משמש פיתיון לכרישים, דייב אינגלינד עדיין מעורב בבדיחות קקי-קיא חולניות, כריס פונטיוס מתעקש להראות לכולם את החוטיני ובאם עדיין לא שבע נחת מלהתעלל בהורים שלו (ובצדק). גם הסלבריטאים הוותיקים שמקושרים לג'קאס – טוני הוק, מאט הופמן וספייק ג'ונז בהופעה מבריקה כזקנה מתפשטת – מגיעים לביקור והופכים את "ג'קאס 2" לסרט שלמרות קשיי הצפייה האקראיים בו, לכזה שיעיף לכם את הטחול לגרון מרוב צחוק.

הראשון מתוך שני העיבודים ליצירות ספרותיות, שביים השנה ריצ'ארד לינקלייטר (השני היה "פאסט פוד"), הוא סרט שאפתני, שונה ומרתק כמו הקריירה הקולנועית שלו כולה. "סורק אפלה" בוודאי אינו חף מפגמים, רחוק מהשיאים של לינקלייטר בשנים האחרונות ("רוק בבית הספר", למשל) ובהשוואה לעיבודים קודמים שנעשו על פי יצירות של פיליפ קיי דיק – "בלייד ראנר" ו"זכרון גורלי" (ובמידה מסוימת גם רגעים ב"דו"ח מיוחד") - הוא נראה מעט עמוס, מעייף וחסר מיקוד. אולם אחרי שנרגעים מעט מהגודש שמעניקים האנימציה, האווירה האינטנסיבית והקאסט המרשים והמוסווה היטב (קיאנו ריבס, וינונה ריידר, וודי הארלסון ורוברט דאוני ג'וניור) ונותנים לו לשקוע, אפשר בלב שלם לסמן עוד וי בתעודה המפוארת של לינקלייטר.

השימוש בטכניקת אנימציה המולבשת על שחקנים אמיתיים, אותה כבר אימץ בסרטו "Waking Life" מ-2001 ונראית בתחילה כגחמה או גימיק, היא מכרעת בהקשר של הסיפור – אווירתית ועלילתית גם יחד - ומאפשרת ללינקלייטר, כבמאי והמעבד של הסיפור למסך, חופש עצום בתודעה שהוא מעצב עבור הצופים והדמויות כאחד, בהתחשב במציאות הנרקוטית שברא כאן קיי דיק. גם השימוש הלכאורה תמוה בקיאנו ריבס בתפקיד הראשי – יש עוד מישהו שבאמת חושב שהוא יודע לשחק? - הוא לא פחות ממבריק: מדובר באדם שמוחו מרוקן לחלוטין בעקבות שימוש מוגזם בסמים ומי מתאים יותר לתפקיד של אדם בעלי תאי מוח בודדים והבעה אחת, מאשר האדם בעל תאי המוח הבודדים וההבעה אחת? גם וינונה ריידר, עוד אחת שהופעה טובה בסרט היתה חסרה לה ברזומה כמו איפוק למיה דגן, מפתיעה לטובה.

דווקא וודי הארלסון ורוברט דאוני ג'וניור, שעל הנייר היו אמורים לאכול את הצלוליד עם תפקידי מסוממים שתפורים על הביוגרפיות שלהם, פונים לכיוונים של משחק תיאטרלי מוגזם והיפר-ונטילציה, שמאוסים מאוד עלי אבל עשויים להעניק ל"סורק אפלה" מימד קאלטי ולהפוך אותו, למרות שאינו מיידי כמוהו, ל"פחד ותיעוב בלאס וגאס" של לינקלייטר (ועם קצת מזל, אולי אפילו ל"ארוחה עירומה").

זו באמת תעלומה. וויל פארל נמצא היום במעמד שאמור לסחוב כל סרט בכיכובו לבתי הקולנוע בארץ. גם היות "לילות טלדגה" אחת הקומדיות הקופתיות ביותר בקיץ האחרון, מה שהיה מאפשר למפיצים לכתוב "שובר הקופות מאמריקה עם הכנסות של מעל ל-100 מיליון דולר" כמו שהם כל כך אוהבים, אמורה היתה לתקוע לו עוד יתד מסחרי באקרנים, אולם, שוב, פארל מוצא את עצמו במדפי הדי.וי.די. נו, שיהיה.

אחרי ההצלחה של "והרי החדשות" ("Anchorman"), שהפך בשנתיים מאז שיצא לקומדיית פולחן, ובצדק (אם עוד לא ראיתם, אז גם חרא עליכם וגם נסו לתפוס אותו בערוצי הסרטים השונים, הוא נמצא שם די הרבה) – מדובר באחד הסרטים הכי מצחיקים של השנים האחרונות, עם כמות בלתי נתפסת של משפטים לציטוט, עלילה מופרכת, חבורה קומית מפוארת (פארל, סטיב קארל, פרד ווילארד, ווינס ווהן, פול ראד וכריסטינה אפלגייט), כתיבה ובימוי מבריקים – ההצלחה של "לילות טלדגה: הבלדה על ריקי בובי" היתה ידועה מראש. זה אמנם לא הפריע לפארל ואדם מק'קאיי, הבמאי ושותפו לכתיבה של "והרי החדשות" להישאר עם נוסחת ה"עלייתו-נפילתו ועלייתו מחדש של גיבור כל-אמריקני פתטי במיוחד", אבל בו בזמן ללכת לכיוון קצת שונה, הן מבחינת הנושא בו הם בחרו לטפל - האמריקנה הכבדה של דרום ארצות הברית - והן מבחינת ההומור, שהולך לכיוונים פחות קומוניקטיביים ויותר אבסטרקטיים (כמו ברכת הבייבי ג'יזס של ריקי בובי, ששום ארוחה אינה שלמה בלעדיו).

גם כאן, הקאסט שמצטרף לפארל היסטרי, בראשות ג'ון סי ריילי וסאשה בארון כהן, בתפקיד נהג מרוצים צרפתי הומוסקסואל ורמות המופרכות העלילתית והטמטום של הדמויות נמצאים באינפלציה, אבל בניגוד ל"והרי החדשות", הוא מצית את הצופים בטירוף שלו באיטיות (ואכן, לא מעט מעריצי "והרי החדשות" התאכזבו מ"לילות טלדגה"). ההליכה שלו בין קלישאות הוליוודיות חבוטות יותר ממפגיני שמאל בבילעין ומיתוסים אמריקאיים פנימיים כמו מירוצי נסקאר מצד אחד – אפשר להתייחס אליו גם כאל פרודיה על "ימי הרעם" של טוני סקוט – והשבירה שלו את כל הסטריאוטיפים שהוא בונה לדמויות שלו במהלך הסרט מצד שני, יוצרים תחושה שמדובר כאן בהכלאה בין הקומדיה הכי מטומטמת שראיתם בחיים לפריצת דרך תסריטאית, שקצת קשה להאמין שההומור שלה נגע בכל כך הרבה אנשים. מה גם שכל עוד יש בסרט סצינה שבה וויל פארל מתפשט ומתחיל לרוץ באמוק עם תחתונים, אני מוכן לסבול הכל.