די לטיזינג

עכשיו, אחרי שכל סיכומי השנה מאחורינו, רצוי שנסתכל קדימה - אל 2007 והבשורה המוזיקלית שלה – אולם שלושה ימים בלבד לתוך השנה החדשה ומוזר שעדיין לא נפל עלינו האלבום הגדול הזה, שכולם ידברו עליו עד אפריל. לא נורא, אפשר לחזור בקטנה לסוף 2006 ואל כמה ריליסים קטנים ולא ממש חשובים, שבאים ממש טוב בחורף הזה שפתאום נפל עלינו.

"Mansions" יצא בעולם כבר ביולי, אבל הליקון מביאים אותו אלינו רק בימים אלו. מדובר באלבום הסולו של דיימון מקמהון – האיש שעמד בראש הלהקה הניו-יורקית Inouk, שלמרות שהם הוזכרו כסמי-הייפ של העבר בכל מקום ששמו של מקמהון הוזכר, אני חייב להודות שעד אתמול לא הייתי מודע לקיומם.

Inouk התעסקו אמנם בעיקר ברוקנ'רול, אולם כשמקמהון לבד הוא לא מתלכלך בדיסטורשנים וזיונים בשירותים, אלא מביא לנו אותה בפולק אקוסטי אינטימי ומחמם. הוא כבר בן 26, וכותב שירים בחדר השינה כבר מאז שהיה ילד. לטענתו, בתקופת התיכון הוא כתב כארבעה-חמישה שירים בשבוע. למרות שמתמטיקה זה לא ממש הקטע שלי, אפשר להסיק בחישוב מהיר, שלמקמוהן יש חצי טריליון שירים במגירה. הוא בחר 22 מהם, והקליט אותם במהלך יומיים בודדים, לפני כריסטמס שעבר. ההקלטות עברו סינון נוסף, ועשרת השירים שנשארו הפכו ל-28 הדקות של "Mansions".

הבעייתיות ברורה – אחרי תחיית הפולק של 2004, אפשר לקנות 12 סינגר/סונגרייטרים בשקל, וכל אחד מהם יידע לנגן על אקוסטית, להוסיף קצת באס ואיזה כלי הקשה מזדמן – שלא לדבר על כך שכמעט כל אחד מהם יזרוק את ניק דרייק וג'ף באקלי כהשפעה. היופי הוא שמקמהון נשמע מיוחד למרות כל אלו. השירה שלו מסתלסלת מדי פעם ומפיצה טקסטים חביבים לאוויר, הגיטרה שלו מלטפת ונעימה, וכשהוא מתנגן במערכת הוא באמת עושה טוב ללב. אני לא אשקר, האינטימיות שהוא מייצר אולי תשכח כלא הייתה ברגע שתצאו מדלת החדר – אפילו באופן שלא תחזרו אל הדיסק הזה לעולם - אבל כל עוד הוא ברקע אי אפשר להגיד עליו שום דבר רע.

דיימון מקמהון, "Mansions" (הליקון)

אנימל קולקטיב לא הוציאו שום אלבום חדש בשנה שעברה עלינו והשאירו אותנו לחשוב שוב ושוב על כמה מבריק היה "Feels" של 2005. מי ששמע יותר מריליס אחד של הקולקטיב יודע שההתפתחות שלו תמידית ולעולם, אבל לעולם, הם לא יחזרו על עצמם בהקלטה חדשה. סביר שאנשים שכמותי, שמצאו ב-"Feels" את ההתגלות המשיחית של הפופ המודרני, יעמדו וידפקו את הראש בקיר כשש שעות כשהם ייגלו, באלבום הבא של הקולקטיב, שכל מה שהם הכירו ואהבו לא נמצא פה ושצריך להתרגל ולאהוב איזו גחמה חדשה של החיות המוזרות האלו מברוקלין.

אך עד שהאלבום הבא שלהם יגיע בתקווה מתישהו השנה, קיבלנו אי.פי חדש עם שלושה קטעים שהוקלטו בסשן של "Feels", אך לא שוחררו מעולם, וגרסת לייב אחת. "People EP" מכיל את כל מה שאהבנו באלבום ההוא, ואני לא אגזים אם אגיד שהוא תענוג צרוף של 19 דקות.

שיר הנושא, מתפתח לאט לאט, כשקריאות "יה-יה-יה" עדינות מלוות את המלודיה המקסימה והמורכבת שלו. יש גם צרחות טיפוסיות מדי פעם, שיותר שמים לב אליהן בגרסת הלייב של השיר הזה וסוגרת את האי.פי. "Tikwid", השיר השני, בורך בטקסט משובח (שקצת קשה להבין) ועיבוד מוזר אך מדהים, שגם בו מסתתרת המלודיה הפופית הזו, שבלתי אפשרי לעמוד בפניה. "My Favorite Colors" הוא קטע בן פחות מ-2 דקות שאפשר לשמוע בלופ בלי סוף, כשאתם מדמיינים שאתם מסתובבים בבית הרדוף ברוחות חברותיות – כאלו שעוזרות לנקות ומחבקות חזק בלילה. כמובן שהאי.פי הקצרצר הזה לא מבטל את הצפייה לאלבום חדש ומפוצץ של הקולקטיב – אך הוא בהחלט מרגיע את הקריז.

אנימל קולקטיב, "People EP" (אמ.סי.איי)

גם ארט ברוט היו שקטים יחסית מאז יצירת המופת של 2005 – "Bang Bang Rock & Roll", בו הם הכריזו שתרבות פופולרית לא מדברת אליהם, ירדו על הוולווט אנדרגראונד וסיפקו את הרגעים השנונים והמבריקים ביותר שהפוסט-Pאנק חווה מזה שנים.

כשהייתי בתיכון, אני זוכר שהמורה לספרות טענה שכל פעם שש"י עגנון כתב משהו, היה זה יום חג לעם ישראל. ההבחנה המטומטמת הזאת צריכה להיקשר גם אל אדי ארגוס, הסולן בעל המבטא הבריטי הכבד של ארט ברוט – כל פעם שהוא יושב עם עט ודף חייב להיות חג של אומת האינדי, ואם האלבום החדש שצפוי לצאת ב-2007, ידבוק באיכות של הסינגל החדש "Nag Nag Nag Nag", מישהו יהיה חייב לעשות פסטיבל חגיגי של חודשיים לפחות.

הסינגל מראה שארט ברוט נשארו פחות או יותר באותו מקום מוזיקלי, ושהכתיבה בעלת המודעות העצמית שלהם לא הלכה לשום מקום. ארגוס, כבר לא ילד - אפילו מבוגר די מצליח – אך הוא מסרב להשתחרר מהנעורים, כשהוא מספר על העדפתו ללבוש מכנסיים לחים מאשר להיראות בג'ינס ושהוא מסתובב עם ווקמן ולומד בעל פי שירים בכדי להרשים אנשים בדברים שהוא אומר. לכל החברים שלא תומכים בו הוא עונה בהתנשאות – "כמה בנות הם ראו ערומות?".

הסינגל מגיע עם הבי-סייד "I Found This Song In The Road", שמעביר בהצלחה את ההרגשה המוכרת של לחזור שיכור מהבאר ובדרך לשלוח אס-אמ-אסים טיפשיים ואם זה לא מספיק, קיבלנו גם ארבע גרסאות לייב מדהימות (בכלל, ההופעה של ארט ברוט ידועה כהופעת הרוק הכי טובה שתמצאו היום) ל-"Bad Weekend", "Emily Kane", "Formed A Band" והסינגל החדש. יאללה, שיצא כבר עוד אלבום. די להיות טיזרים.

ארט ברוט, "Nag Nag Nag Nag" (מיוט)