חרם זו מילה של ילדים קטנים בגן ושל אנשי אקדמיה באנגליה, שתי קבוצות שבתור בנאדם בוגר אתה לא ממש אמור לרצות להשתייך אליהן. אנשים נורמלים מנהלים דו-שיח, מתדיינים מעט, אפילו צועקים, אבל להתעלם מהצד השני בצורה חד צדדית גורפת זו תגובה אלימה רק מעט פחות מהכנסת אגרוף חינני לשיניים. הרבה פעמים בדיוק מי שבוחר בחרם, יבחר גם בקצה השני של סקאלת התגובות וישגר עוד ראסיה קטנה, כפי שהילדים בגן והאנגלים יכולים ללמד אותנו. זו הסיבה שאני שמח שחווה אלברשטיין שבה לפקוד את במות ישראל הערב, ותפרוט עלי מיתר כבר הלילה.
אני גם אוהב את חווה אלברשטיין. האומץ של אלברשטיין לפייט בקול ענוג וערום, כשרק הגיטרה שעליה רפרפה מסתירה את טפחיה היה תמיד קצת נס, וההחלטה להוציא את אלבומים על טהרת היידיש הייתה סקסית, כמו שרק יידיש יכולה להיות (מי ידע?). החזרה שלה אל הקהל המשתוקק אליה כבר שבע שנים רעות היא אות מבשר טובות לאופציית הבילוי של איש התרבות, שלא בא לו דווקא על הפילהרמונית, אבל מרגיש ששייגעצ, למרות שמם היידי, לא ממש פונים לחתך הגיל שלו.
חראם על החרם
דווקא בגלל שאני כה מבין אותה ומזדהה עמה ולמרות אהבתי ליצירתה ושנאתי לחרמות ונידויים, אני חייב להודות שאלברשטיין אמורה להמשיך בשתיקתה. הרי הסיבה שאלברשטיין הפסיקה להופיע לפנינו לא הייתה עייפות החומר, או הרגשת מיצוי, אלא הבחילה העזה שתקפה אותה בכל פעם שהסתכלה על הישראלי הממוצע (ואלוהים יודע שאני והיא לא ממש נתווכח אם נגיע לשוחח על הדברים האלו). אלברשטיין הפסיקה להופיע כי לא הגיע לנו שמישהו כמוה יכבד אותנו בשיריו. ישראליות טובה אמיתית כבר לא הייתה בנמצא ואלברשטיין אמרה - בלי להתבלבל - שהיא לא יכולה לשאת את הסגנון הישראלי הקיים.
אחרי ככלות הדברים האלו, חייבים לשאול את אלברשטיין שאלה אחת: למה, בעצם, את חוזרת אלינו? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? האם זה אופן ניהול מלחמת לבנון, שהוכיח לה שאנחנו ראויים? אולי פרשות המין בהן מעורבים שרים לשעבר ונשיאים (בקרוב לשעבר, אמן)? הדירות שאופן רכישתן מפוקפק של ראשי ממשלתנו? אולי היא צפתה את פרשת רשות המסים כשנכנסה לחדר החזרות?
אולי חווה לא חושבת שראוי להקהות את שיני הקהל הישראלי על אכילת הבוסר של מנהיגינו. אז אולי זו תרבות הטוקבקים, ששכנעה אותה שפרצוף הישראלי אינו מכוער כל כך? הנימוס הישראלי שהשתפר פלאות בשבע השנים האחרונות? הירידה בפשיעה? הליברליות ואהבת האדם בהם תמך הקהל הישראלי במלחמת לבנון השניה ואפילו עכשיו, עם כל העלאת אפשרות של פעולה צבאית בעזה?
אתם יודעים מה, עזבו שניה את הדעה הפוליטית שלכם - בין אם אתם שמאלנים ובין אם אתם ימנים, תסכימו שהמצב בארץ לא השתנה באופן מהותי כזה, שמי שהחליט להחרים את הציבור בגינו - בצדק או שלא בצדק, זה לא העניין - אמור כעת לשנות את עמדותיו ולחזור להופיע. בין אם לדעתכם אלברשטיין היא קול השפיות האחרון, או שונאת ישראל שיכולה מצדכם לרדת מהארץ ולהופיע רק בשמחות של פעילי חיזבאללה, תסכימו שלא קרה כאן בשבע השנים האחרונות שום שינוי מהותי, שמי שעמדותיו הן כאלו, אמור להפסיק את החרם אותו הטיל.
לא הפסקנו להשתין בסלון
מה לעזאזל קרה השנה ששכנע את אלברשטיין שהישראלי המכוער עבר משלב הגולם לשלב הפרפר, וזכאי עתה לעדנה בדמות שירתה של אלברשטיין? הרי חרם, בין אם נאהב את השיטה ובין אם לא, הוא עונש על התנהגות. ברור לי לחלוטין מהי ההתנהגות שעליה שילמנו, כי אלברשטיין פירטה בראיונות שונים מה דעתה, המוצדקת לרוב, עלינו. אבל מהי ההתנהגות שלנו שעליה אנחנו מקבלים פרס היום?
כמו שכל פסיכולוג כלבים יודע, שכר ועונש חייבים להיות מחוברים להתנהגות ספציפית: הכלב משתין על הספה? צועקים עליו באותו רגע. הוא משתין בחוץ? נותנים לו עצם מייד אחרי. אם לא עושים את זה ככה, דופקים את האילוף. אם אלברשטיין לא מסבירה לנו היום למה היא נותנת לנו עצם, ראוי שהיא תסביר לנו למה במשך שנים היא דחפה לנו את האף הרטוב שלנו לשלולית השתן שהשארנו בסלון. ואם אנחנו עדיין משתינים בסלון, לא מגיע לנו שברקע יתנגנו שיריה של אלברשטיין.