טרקטור טוב חורש גם בבוץ

שם נהדר יש ל"גבר זר בא למשק". כמו "נחשים על המטוס", הוא מספק לך אקספוזיציה של שורה אחת המבהירה בדיוק מהי הסיטואציה המונחת בבסיס העלילה. ובכן, למשק חקלאי נחשל בפינלנד בשנות השלושים של המאה העשרים מגיע גבר זר. במהלכה של סצנה יפהפייה, הוא מתיישב על הספסל הצמוד לדלת, ספסל ששמור לילדים ולקבצנים, ומחכה שבאי הבית יכירו בנוכחותו. זמן מה הוא ואנשי המשק – אישה קשה ויפת-אצבעות, זקן התופר רשת-דייגים וגבר שפניו הבשרניות אומרות חולי וניכור – מנהלים מלחמת-מבטים. אט-אט פונה אליו האישה בדברים; השאלות, כמו התשובות, קצרות ונוקשות וחילופי הדברים ביניהם לובשים ארשת של ריטואל מדוקדק. ניכר מתשובותיו הלאקוניות של הזר כי הוא בורח מדבר-מה, ובכל זאת האישה מחליטה לשכור את שירותיו כפועל חקלאי.

כצפוי, בואו של הגבר הזר מערער את שיווי המשקל בין אנשי המשק. האישה והגבר כבד-הפנים נשואים, מסתבר, והם בעלי המשק, אותו קנו מן האיש הזקן. הזוג בא מן העיר; הגבר נתון במרה שחורה והוא חסר תועלת; על כן, נטל העבודה נופל בעיקר על כתפיה של האישה והיא זקוקה נואשות לעזרה. והנה מופיע אותו גבר רחב-כתפיים ושתקן שמבקש להטביע את עצמו בעבודה קשה. עכשיו אנחנו בטוחים שיהיו צרות – אתן הרי יודעות מה אומרים על גברים שטובים עם מחרשה.

"גבר זר בא למשק" הוא רומן קצרצר – 130 עמודים – אבל דחוס ורדוף-ניגודים מאין כמותו. מיקה ולטרי מקדיש פסקאות רבות לתיאור אוהב של הנוף הפיני – היערות כבדי-העלווה, הביצות האפלות, השדות רחבי-הגרם ומשחקי הקליידוסקופ של השקיעה. מנגד, הדיאלוגים מקומצים והנימה לעולם הרת-גורל. מחד, הגיבורים של ולטרי הם אנשים טוטאליים, עמוסי סודות ונדרים וחסרי כל יכולת לסלוח לעצמם. מאידך, ככל שמתבהרים יחסי הכוח בין בני המשק, צפה תמונה פשטנית וטורדת מנוחה – יש התאמה פיזיוגנומית מוחלטת בין מראן של הדמויות לבין העולם הנפשי שלהן: הזר גבוה, צנום ושרירי, האישה יפה – בדרכה החמורה – וחזקה ואילו הבעל שפוף ובשרני וחלוש-איברים. הבעל מתגעגע לעיר ולהנאותיה העלובות – שתייה וקלפים ונשים זולות – ואילו שלושת האחרים מתענגים על עבודת-השדה ועל המרחבים הפתוחים והידיים המיובלות. החלוקה דיכוטומית להחריד: טבע טוב/עיר רע, עבודה טוב/ספקולציות רע. "גבר זר בא למשק" מרגיש לפעמים כמו הממזר הבלתי אפשרי של היידיגר וא.ד. גורדון.

אין בכך לרמוז שמדובר ברומאן רע. יש קסם אפל בפטאליזם הבלתי מתפשר, בנחישות האובדנית שבה הגיבורים נעים לקראת הפיצוץ הבלתי נמנע. בעוד החצי הראשון של הרומאן נוטה לשתקנות ומינימליזם, הרי בחציו השני אנחנו עדים לאינפלציה רצחנית בהופעת המילה "מוות" ונגזרותיה השונות; המוות הופך להיות בן-בית במשק: בגופו הנמק של הזקן, במחשבותיו החולות של הבעל, בחורף המסמא. לולא היה מדובר ברומאן בן שבעים, ולולא היה מדובר בפינלנד, החצויה בין הקדרות הרוסית והגותיקה הנורדית, ייתכן שפ?טיש-המוות של ולטרי היה מגדיש את הסאה. אבל הפואטיקה השחורה שלו סוחבת עד הסוף, ולמרות שסיום הרומאן מוטרם כבר בדפיו הראשונים, הוא עדיין מרשים בתנופתו הרטורית.

בכמה מילים: איפשהו בין הפרוורסיה של פולנסקי והנוגות של ברגמן. להקו את מקס פון סידוב ואת ליב אולמן לתפקידים הראשיים ויהיה בסדר.

"גבר זר בא למשק", מאת מיקה ולטרי, תרגום: רמי סערי. הוצאת הקיבוץ המאוחד