וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האמן 17: אורית רף

מיכל וילצקי

4.1.2007 / 12:10

בנימין מרתק אותה, היא מרבה לעיין במילון אטימולוגי ומתעסקת עם סימנים שהגוף משאיר על הסביבה

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

אני לא שומעת מוזיקה בזמן שאני עובדת. אני מאד נהנית מהשקט, ההתבוננות והריכוז בזמן שאני מצלמת. לאחרונה אני מצלמת בחוץ וחשובה לי האינטרקציה ביני לבין המצולמת והסביבה.

אני אוהבת מגוון סגנונות, אבל כאמא לילדה בת ארבע לא יוצא לי לשמוע הרבה מוזיקה. לאחרונה חזרתי להאזין למוזיקה של ידיד איסלנדי הקרוב לי מאד מאז לימודנו בניו-יורק. הלהקה שלו נקראת Slowblow והוא מנגן גם עםMum וג'ואנה ניוסום.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

כשאת לא שיפוטית כלפי מדיום זה או אחר אז הכל מזין אותך. אי אפשר לדעת מאיפה תבוא ההשראה. ספרים, קולנוע, ריקוד וארכיטקטורה מאד חשובים לי. אני עדין מעיינת בספר "the Arcades Project" של וולטר בנימין. אוסף הציטוטים בו על המאה ה-19 מרתק אותי, ההתמקדות שלו בשולי, ביומיום, והצורה הפרגמנטרית בה הוא כותב השפיעו על עבודותיי, בהן נרטיב שבור הוא אלמנט חשוב.

לפני הרבה שנים התרגשתי מאד מהסרט "Leolo" , הוויזואליות המרהיבה והסיפור הכל כך אנושי נשארו איתי עד היום. המעברים החדים והמהירים בין צחוק לבכי שהסרט מעביר אותך הם אמנם מתישים אך יוצרים חוויה שהיא מעבר למילים. חוויה דומה אני עוברת עכשיו מקריאת הספר "חיי פיי".

האלימות מעציבה אותי

אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?

אמנים שאני אוהבת את כל מה שעשוהם פליקס גונזאלס טורס, גרהארד ריכטר, רוני הורן, אנה מנדייטה וטקיטה דין. יש בעבודות שלהם רגישות ושקט אך יחד עם זאת עוצמה רבה. אני אוהבת את זה שהם מכריחים אותי להאיט ולהתבונן ממש. יש להם רובד פוליטי שמתערבב עם האישי והפיוטי. גם האמנית Eija-Liisa Ahtila, המטשטשת בין הקולנוע והווידאו, יוצרת מייצבים מרתקים.

איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?

האלימות שבה אנו חיים מאד מעציבה אותי. היא באה לידי ביטוי בכיבוש, ביחס לנשים, ביחס לזקנים, ביחס להומואים ולסביות, ביחס לעובדים זרים, ביחס לבעלי חיים... היא מחלחלת והורסת.

אומברטו אקו לא חזר אלי

מהם הרגלי הגלישה שלך?

אין לי הרגלי גלישה מיוחדים: בודקת אימיילים ומתעדכנת מה נעשה במוזיאונים, בחללים האלטרנטיביים ובגלריות החביבות עלי. תחליף לטיולי הגלריות שעשיתי במשך 11 שנים כשהתגוררתי בניו-יורק...

מה הרינגטון שלך?

מכשיר הטלפון שלי הוא לרב על שקט – תשאלו את החברים המתוסכלים שלי...

למי היית מכניסה מכות?

יש גבול אפילו לישראליות שלי.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

מכיוון שאומברטו אקו לא חזר אלי (ברור- הטלפון שלי על שקט) הייתי מזמינה את אח שלי שכרגע מתגורר בלוס אנג'לס. יש לי איתו שיחות מרתקות והוא תמיד מצחיק אותי.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

אצטט מהשיר המהולל "סבא בא, אבא בא, אריה מכפר סבא בא... מי שבא ברוך הבא..."

מה ההתמכרות שלך?

אני מכורה ממש לאיינגאר יוגה. מרבה ללכת לסטודיו המעולה של נעה צוייג ולעשות בבית. השילוב בין הפיזי, גופני למנטלי והאינטלקטואלי מציל אותי ומאזן לי את היום. אני גם מרבה לעיין במילון אטימולוגי.

תיק עתונות:

לאורית רף (36) ביוגרפיה אמנותית מרשימה, מושא חלומותיו של כל בוגר בתי הספר לצילום. במהלך לימודי בבצלאל יצאה לחילופי סטודנטים בניו-יורק מהם חזרה רק מקץ 11 שנים. במהלך תקופה זו הספיקה לסיים בהצטיינות תואר ראשון (ב-School of Visual Arts) ושני באמנות, ולהציג באינספור תערוכות בעולם. למרות הקריירה המצליחה והדלתות הרבות שהיו פתוחות בפניה, היא בחרה למקם את עצמה מחדש בסצינת האמנות הישראלית.

"יש בניו-יורק הרבה חופש ועושר אמנותי", מספרת רף בגעגוע. "ניו-יורק היא מעין בית בשבילי. דברים קורים שם, ואני פה". אך מצד שני היא רואה את חזרה לארץ כהכרחית. "יש שם רעש שהפרה אותי מאוד תקופה מסויימת אבל מגיע בשלב מסויים למיצוי. מתפתחת שם אדישות שלא רציתי לקחת בה חלק. גם החיים הפרטיים הם גורם משנע, יש לי ילדה, ואני צריכה לחשוב איך אני רוצה שהיא תגדל". כך מקווה רף, שרשת הקשרים שטוותה בניו-יורק תשמר ובמקביל היא משתלבת מחדש בעולם האמנות הישראלי. "יש כאן סצינה מעניינת שתמיד רציתי להשתייך אליה".

למרות שהציגה במקומות ממוסדים ומסחריים יותר בארץ כגלריה נגא ומוזיאון פתח-תקווה, היא הולכת בעקבות הרגש אל החללים הפחות מסחריים. "עוד בניו-יורק סיקרנו אותי חללים אלטרנטיביים. יש בהם משהו רענן ומשחרר", היא מספרת ומחברת את זה את לתערוכה "שרוף" המשותפת לה ולצלם בועז אהרונוביץ שתפתח ב-28.12 בבית הספר מנשר בו היא גם מלמדת.

באופן לא צפוי למי שהייתה בלב ההייפ הניו-יורקי וחשה חיבה לאלטנטיבה, סגנון העבודה של רף הוא איטי ומעמיק. היא חוקרת את נושאי הצילום שלה באופן תיאורטי במשך זמן רב, ויצרה במשך השנים שפה ייחודית.

אחד מנושאי המחקר של רף, וביטוי שהיא נוהגת להעלות ביחס לעבודותיה, הוא ה"נוכח-נעדר". "זה משהו שנמצא הרבה בעבודות של צלמים עכשווים, והוא מקביל לפעולה הכימית בצילום, בה נתבעים עקבות של דבר-מה על סרט הצילום",אומרת רף, הבודקת בצילומיה את הסימנים אותם טובע הגוף האנושי ללא הצגת הגוף עצמו - "כתם רטוב על שמיכה, עקבות על שטיח, טיפות מים שנשרו מהגוף", היא מחדדת. "סימנים שהגוף משאיר על הסביבה הופכים לסימן של העדרו". תהליך זהה מתרחש בשדה הצילום בכללו - רגע שהונצח במצלמה הוא גם רגע שחלף ללא שוב.

התשוקה להנציח, להשאיר עקבות, מופיעה בעבודותיה ובין השאר באלו שיוצגו בתערוכה הנוכחית "שרוף", שהן אכן עקבות לסדרות שלה שהוצגו בעבר. עבודות אלה מנהלות דיאלוג עם עבודותיו של אהרונוביץ': "המפגש עם בועז מענין מכיוון שנקודת המוצא שלי היא אמנם אישית, אך אני גם מדברת על החברתי/פוליטי ובועז מצלם בחוץ – במקומות טעונים בדרך כלל ועל-ידי עיבוד במחשב הוא מגיע אל הפנימי והאישי".

"בעבודת הוידאו 'Hunt the Slipper' אני קופצת בחלל ריק של דירה, מנסה להשאיר עקבות בשטיח שבו סימני רהיטים רבים ומוטבעים עמוק אך נכשלת. בעבודה זו הגוף דווקא מופיע, אבל הוא כל הזמן בתנועה".

עבודה נוספת של רף, חלק מסדרה אותה צלמה בניו-יורק, הוא צילום של פנים מקפיא ביתי ההופך דרך עדשת המצלמה שלה לנוף ארקטי. "זה נובע מהסקרנות שלי לגבי השולי, הבאנאלי. אני רוצה להסתכל על הדברים האלה באור קצת אחר". תצלום המקפיא הודפס באופן שיראה גדול ביחס לגוף האנושי. "אני רוצה להעצים תחושה של חוסר. יש ואין בעת ובעונה אחת. זה מקביל לתחושה ולעיסוק שלי בנושא בית, שיכול להרגיש רגע אחד בטוח וחם ורגע שאחריו מאיים. בעצם- ממש כמו החיים פה בישראל".

"שרוף", גלריית מנשר, נפתחה: 28.12

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully