אני מת על סרטים פוליטיים. באמת. ולקומדיות פוליטיות בפרט, אני שומר חסד מיוחד, כי עצם העיסוק בנושא מהנה מראש. אבל כמה אשראי שלא אתן לבארי לבינסון כבמאי מיומן; לרובין וויליאמס נו, איך להגדיר את זה כרובין וויליאמס; או לסרטם החדש "איש השנה" כקומדיה פוליטית, אותו ז'אנר שאני וגו' לא יעזור לעובדה שמדובר בדרעק קולנועי מושלם.
"איש השנה" מספר על קומיקאי, מגיש תכנית אקטואליה קומית בטלוויזיה בסגנון עדות ג'ון סטיוארט וביל מאהר, הרץ לנשיאות ובחסות פאשלה ממוחשבת עליה מנסה לחפות תאגיד גדול הוא זוכה. בעלילת משנה, כמובן, יש איזו בחורה שהוא מתאהב בה ובפיינל קאט גם יש מוסר השכל סמיך מדונג. זהו אולי סרטו הגרוע ביותר של לבינסון, אפילו יותר מ"צעצועים" (בכיכובו של אותו וויליאמס). כבר כמה שנים שנדמה שהבמאי עתיר ההישגים הזה פשוט לא זורק זין. לפחות הייתי רוצה לחשוב כך, ולא שהוא אולי סתם איבד את זה לגמרי.
כאן, הוא מטיל מעמסה כבדה של 90% ממשקל הסרט על יכולותיו של וויליאמס כפרסונה קומית עם מנוע טורבו ייחודי טעות שפעם בשנה-שנתיים במאי כזה או אחר נטה לעשות עם השחקן הזה ותופר סביבו עלילה קלושה, אותה הוא כתב בעצמו, שעמוסה בבדיחות לא מצחיקות, המריחות מתחתית ערימת האשפה של מה שלא נכנס ל"דיילי שואו" ומגבה אותה בעלילת משנה שהיא חצי רומן-רומנטי וחצי מותחן ברבע דולר. יודעים מה, כשנזכרים איזה הומור פוליטי ייצרו הצמד לבינסון את וויליאמס ב"בוקר טוב ויאטנם", זה מבאס כפליים. לא לראות. פשוט לא.
אבל עד כאן הביקורת, והרי זוהי בכלל הפינה הפופולרית "הצעת הגשה". הנה כמה סרטים רוויי פוליטיקה והומור אמריקאים, שדווקא שווה לראות. ולבארי לבינסון יש כאן פינה של כבוד.
צבעי השלטון (Primary colors, 1998)
אחד מסרטיו הגדולים ביותר של מייק ניקולס, במאי שתהילתו כמה מצער עיקרה בצעירותו. עדיין, יתרונו הגדול של ניקולס הוא בעבודה עם שחקנים. כאן, עם אחד מהליהוקים המושלמים לכל תפקיד ותפקיד (ג'ון טרבולטה כמועמד בן דמותו של ביל קלינטון; אמה תומפסון כאשתו; ובעיקר קתי בייטס כלסבית אידאולוגית מחופפת), הוא מביא את ספרו של ג'ו קליין (בעיבוד מעולה של איליין מיי) אודות המושל הדרומי ג'ק סטנטון ומירוצו הכריזמטי אך חסר עמוד השדרה המוסרי, לנשיאות ארה"ב. עם המון הומור ותובנות, הוא משרטט את דמותה של הפוליטיקה החדשה, ואת הפשרות שמוכרחות להיעשות בדרך לשררה. לא מושלם, אבל מענג בכל צפייה מחדש.
מר סמית הולך לוושינגטון (Frank Capra's Mr. Smith goes to Washington, 1939)
לא לחינם נקרא בן דמותו של ג'יימס סטיוארט "ג'פרסון סמית'", שם פרטי כשל אחד מארבעת נשיאי הר ראשמור ושם משפחה של, ובכן, כל אחד. הדרמה הקומית הזו מ-1939 של פרנק קאפרה - על צעיר אידיאליסט שמגיע במקרה לסנאט ועומד לאלה המנסים לתמרן אותו לצרכיהם - היא עוד אבן דרך בעשייה המופלאה של הבמאי הזה, שממרחק 70 השנים שעברו ומחומץ החלב שעל שפתיי, מפליא ומרגש לראות כיצד בסרטים כמו זה, או ב"מר דידס הולך העירה" ו"לפגוש את ג'ון דו", שיעבד קאפרה את המכונה ההוליוודית להעברת מסרים אידיאולוגיים אמיצים ובוטים, במסווה של אופטימיות ותמימות.
לכשכש בכלב (Wag the dog, 1997)
האם נשיא ארה"ב, סמל העולם החופשי, הוא עבד - הלכה-למעשה לתבנית התקשורתית-שיווקית אותה הוא ממלא? האם הנשיאות כולה, נכון לשנות התשעים ואילך, היא לא הרבה יותר מאסופת יועצי תקשורת, שמניעים שילדת מכונית ריקה מתוכן על דלק ה"ספינים"?
שנה לפני התפוצצות פרשת מוניקה לווינסקי, כמו בחזון קולנועי נוסטרדמוסי, ביים בארי לבינסון את העיבוד הזה לספרו של לארי ביינהרט (עם אדפטציה מושחזת וסוחפת בידי הילארי הנקין ודיוויד מאמט), על קונרד ברין (רוברט דה נירו), יועץ מיוחד לנשיא ארה"ב שמחלץ אותו משערוריית מין בחסות מלחמה מזויפת, אותה טווה לו מפיק הוליוודי (דסטין הופמן בתפקידו הטוב ביותר כאן מאז "איש הגשם"). בדיוק כמו בשני הסרטים הקודמים, קשה להבחין היכן נגמרת הדרמה ומתחילה הקומדיה - וזו הדרך הכי טובה לשלב נושא כמו פוליטיקה בתוך הומור קולנועי.
ועוד כמה (Ve'od kama, 2007)
הנשיא מאוהב (The American president, 1995) מייקל דאגלס בדרמה קומית רומנטית חביבה על נשיא אלמן המתאהב בפיגורה בעייתית (אנט בנינג), הרבה פאתוס מצד ארון סורקין הצעיר (שכתב) ורוב ריינר (שביים), אבל בהחלט שווה צפיה.
בולוורת' (Bulworth, 1998) וורן בייטי ביים ומככב כסנטור שעל הקריירה שלו מקיץ הקץ, מה שמאפשר לו לעשות יו-טרן פוליטי ולחשוף את ערוות השיטה. סאטירה יעילה.
המירוץ לראשות העיר (Welcome to Mooseport, 2004) ריי רומנו כשרברב בעיר קטנה המוצא את עצמו מתמודד על ראשותה נגד נשיא פופולרי לשעבר (ג'ין הקמן), המתגלה כבן זונה לא קטן. משעשע.
נשיאים בצרות (My Fellow Americans, 1996) ג'ק למון וג'יימס גארנר בקומדיה חמודה מאוד, על שני אקס-נשיאים שחוברים יחד נגד אויב מפתיע. פיטר סיגל משתמש ביעילות באלמנט המרדף הקולנועי והשחקנים הראשיים, בניגוד נניח ל"זקנים חסרי מנוח 2" של למון, לא מביישים את זקנתם הקולנועית. חמוד מאוד.
בחירות או לא להיות (1999) או בשמו החוקי והלא-מסורס (Election). לא בדיוק סרט פוליטי, אבל את הפריצה הקולנועית שעשה אלכסנדר פיין בסרטו השני, שווה להזכיר בכל הקשר - גם אם קלוש.